אלה המצות רמט

וטעם לדבר שרבותינו האחרונים ז"ל לא הקפידו להחמיר והתירו הרצועה בימי הפורים נלע"ד בנתינת הטעם למה לא נהגו מנהג זה של לבישת הפרצופים כי אם דוקא בימים ההם ובזמן הזה. ולא בשאר ימי משתה ושמחה ממועדי ה' או בח' ימי חנוכה. ובעיני פשוט כי הימים הללו נזכרים ונעשים זכר לדבר האלהי רשב"י ז"ל שאמר לתלמידיו כששאלו לו וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים דומה בדומה ללבישת הפרצופים שמשנים צורות פניהם לצורות משונות ויתנכרו איש אל רעהו מכח אותו פרצוף. אמנם לובשי הפרצופין עצמן מכירין זה את זה וכל אחד יודע מה שבלב חבירו המלוה עמו ונמצא שאותו שינוי אינו אלא לפנים כי כל אחד כדקאי קאי. דומה בדומה למה שאירע לאבותינו בהשתחווית' לצלם שהם לא עשו אלא לפנים מיראה ולבם היה לשמים. ואף הקב"ה בשר להם בתורתו ואנכי הסתר אסתיר פני דומה ללבישת הפרצוף שמסתיר פניו מחבירו אמנם לב שניהם שוה ומכירין זה את זה. אם כן מאחר שכן לא נפלאת היא ולא רחוקה להתירם בימים ההם ובזמן הזה ולא בזמנים אחרים, וכדי לצאת ידי חובת סברת תלמידי הרשב"י ז"ל מאחר שמשתה האנשים היה לבד ומשתה הנשים לבד ראוי והגון שהפרצופים ג"כ יהיו על האופן הזה שלא ילבש גבר שמלת אשה וגו' כי הזכר יכול להתקיים בלאו הכי דוק ותשכח כי הוא כפתור ופרח

תקמד (ל"ת שכג) שלא נקח קן צפור בעת הצידה האם על הבנים שנא' לא תקח האם על הבנים. (ולאו זה וכיוצא בו נקרא לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו. ועתה אבאר לך הששה מיני לאוין שאמרו שאין לוקין עליהן

הא' הוא הנקרא לאו שאין בו מעשה. כגון הולך רכיל. נוקם ונוטר. ונושא שמע שוא. או שנשאר החמץ בביתו מקודם הפסח אינו לוקה. שהרי הוא לא עשה מעשה. אבל אם החמיץ עיסה והניחה בביתו או לקח חמץ והצניעו חייב שני מלקיות כי הן שני לאוין בל יראה ובל ימצא אמנם כשלא עשה מעשה אינו לוקה (חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם דעקימת שפתיו בזה הויא מעשה כחסימ' השור בקול שאמרו עליו שלוקה

הב' הוא הנקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. כגון לא תנאף. לא תעשה מלאכה בשבת י וכל כיוצא בזה. שהוצרך