אלה המצות רמז

לו קוברין קורין מת מצוה מצד החיוב שיש לנו במצוה זו)

תקלח (עשה רכ) להשיב אבדה לבעליה שנאמר השב תשיבם לאחיך

תקלט (ל"ת שיט) שלא להעלים את העין מאבדת אחינו אשר תאבד ממנו שנאמר השב תשיבם לאחיך. ור"ל שיעשה עצמו כאלו אינו רואה באומרו מה לי ולצרה הזאת שאם אבד אבד לעצמו אלא מחוייבים אנו לקחתה ולהחזירה לו. ובכלל מצוה זו נכנס חיוב השבת נשמתו של חבירו כי בהיותינו ערבים זה לזה אין לומר אם פלוני חטא מה לי ולו הוא בחטאו יומת אלא מכח הערבות הנז' לא יוכל להתעלם ויש לו לטרוח כמה טרחות עד שישיבהו בתשובה ולפיכך אפקיה קרא בלשון השבה ולא בלשון חזרה להורות על חיוב מצות השבת הנפש החוטאת שלא תמות בלא תשובה)

תקמ (ל"ת שכ) שלא להניח בהמתו של ישראל ומכ"ש הישראל עצמו רובץ תחת משאו. שנאמר לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם. (כאילו אינך רואהו אלא מחוייב אתה לעוזרו עד שיתקן משאו ומגביה עמו על גבו או ע"ג בהמתו ולשון המכילתא וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ולא תעשה מפני שהעשה הוא במצות פ' לפרוק מעליהם המשא ושלא נעלים את העין ונניח אותה רובצת תחת משאה)

תקמא (עשה רכא) להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו שנא' הקם תקים עמו. (זו טעינה. כי כמו שבא הציווי על הפריקה בא ג"כ על הטעינה)

תקמב (ל"ת שכא) שלא ילבשו הנשים מלבושים מיוחדים באותו מקום לאנשי' שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה

תקמג (ל"ת שכב) שלא ילבשו האנשים מלבושי הנשים שנא' ולא ילבש גבר שמלת אשה. (ושניהם מחד טעמא כי תועבת ה' כל עושה אלה הדברים המביאים לידי תערובות ויבואו אנשים על הנשים ומלאה הארץ זמה כמו שנהוג בין אה"ע ולכן מרחקת התורה אותנו מן הדברים המביאים לידי כך. וכל מש"ל במצוה רס"ב שייך לשתי מצות אלו ע"ע מקור איסורם חד הוא מפני הרגל עבירה. ובאהבת ה' את עמו דרך שקר הסיר מהם