אלה המצות רמג

לבבי אם קורות הזמן יהיו פנויות מלפני בעת ובעונה ההיא)

תקרא (ל"ת שטו) שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן זה שעורפין בו העגלה שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע. (ואינם שני לאוין לפי שלא בא הכתו' אלא ללמד עבודה דומיא דזריעה. מה זריעה בגופה של קרקע אף עבודה בגופה של קרקע. כפרת עגלת בקר זו לא היתה באה. אלא על הרציחה. וכן ארז"ל כי ימצא חלל באדמה. ולא חנוק. שלא תבא עגלה ערופה. אלא על נהרג בברזל. ומעשי' מוכיחי' שהיו עורפין אותה בקופיץ מאחוריה. והדם נשאר במקומו כמו דם הנרצח. והיו רוחצים את ידיהם זקני העיר שם במקום עריפתה. ואומרים ידינו לא שפכו וגו'. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל. הכל בלשון הקדש. והקב"ה מכפר להם הדם. אבל הרוצח היה מת בעונו. וכתב רבינו בחיי ז"ל בשם הראשונים דבר פלא מנפלאות סתרי הטבע האלהי אשר ברא הי"ת בעולמו והוא זה כי מנבלת גוף העגלה היה נעשה בדרך הטבע תולעת ואותו תולעת היה הולך והורג הרוצח באשר הוא שם. וכתב הוא ז"ל דמאצילות שר הנחל היה דבר זה. וזכר לדבר נפלא זה ישנו באופן אחר בתרגום יב"ע עיין בפסוק כפר. דכתב שמיד היה יוצא מעגלה זו נחיל של תולעים והיו הולכים למקום שהרוצח שם, והיו הולכים אחריהם ותופסין אותו הדיינים ודנין אותו עי"ש. דין זה צריך לומר שהיה הוראת שעה. או על יד המלך לפי שאין ברציחה זו לא עדים ולא התראה. ומוהרדב"ז ז"ל כ' בשם רבינו יצחק ז"ל שהתולעים היו הולכים לבית הרוצח ולא שהיו הורגים אותו. אלא היה מתפרסם שהוא הרוצח. והיה מתבייש כ"כ שהיה לו מר ממות. ומוהר"מ מריקנטי ז"ל כתב רמז לתולעת האמור. בס"ת של ואתה תבער הדם הנקי שהוא רימה וזה קרוב אצלי שהתולעת היה ממית אותו. דבכל עושה הקב"ה שליחותו ואם אצלינו הוא פלא. אצלו ית' אינו פלא לעשות כל הדבר הקשה אפילו שהוא חוץ לטבע. מכ"ש זה שהוא קרוב לטבע בעיני כי מחמת עיפוש נבלת העגלה ערופה יתהוו תולעים ארסיים דעם הצטרפות כחות הטומאה המתדבקים בנבלות היה מתהוה שרץ ממית שבשליחותו של מקום היה הולך וממית לרוצח והא והא איתא בכדי שכל העולם יכירו וידעו ביכולתו ית' כי אין מידו מציל. היו הולכים תולעים מרובין לבית הרוצח להורות כי זה הוא אשר ימות. ע"י בריה קלה שהיא מתהוית מהעיפוש. והן הם עדיו וגדולותיו