אלה המצות רמב

כדי שיברחו משם וידעו כי ישראל רחמנים הם אמנם בשבעה עממין ועמלק אחר שנקרא להם לשלום ולא ישלימו מקיפין אותן מכל צד ואין מרחמים עליהם)

תקכח (ל"ת שיג) שלא להחיות במלחמת חובה ולא בשום ומן שנמצא שום אחד משבעה עממין ויהיו בידינו מבלי סכנת נפשינו שנאמר רק מערי העמים האלה וגו' לא תחיה כל נשמה. (ושבעה עממין ידועין הם בשמם כנעני פריזי חוי יבוסי חתי גרגשי אמרי)

תקכט (ל"ת שיד) שלא לכרות ולהשחית אילני המאכל כשנצור אחת הערי' שנא' לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. (כי אין חפץ להי"ת בהשחתת העולם וכל זמן שהעץ הוא עץ עושה פרי אין ראוי להשחיתו אם לא לתכלית ולתועלת וצורך גדול ובשאר דברים שאינם עושין פרי ג"כ עבד איסורא המשחית אותם ללא צורך אבל אינו לוקה כמו על עץ מאכל)

תקל (עשה ריו) לערוף עגלה בנחל איתן שימצא הרוג בשדה או בדרך ולא נודע מי הכהו שנא' כי ימצא חלל וגו' והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן. (וראיתי למהורשב"ץ ז"ל שהרבה להשיב על הרמב"ם ז"ל למה אינו מונה מצות וראיתם אתו כמו שמנה בעל ספר המצות. ובעה"ג שמונה מצות ציצית א' ומצות תכלת א' ולדידהו קשיא דאם כן הכא היה להם למנות מדידה למצוה א' וערופה למצוה אחרת. שהרי אמרו בפ"ט דסוטה מב"ד הגדול שבירושלם היו יוצאין חמשה זקנים ומודדין לקיים מצות מדידה. ואח"כ נפטרו אלו וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר ולא היו יוצאין מב"ד הגדול אלא לדבר מצוה. ואמרו שם דצריך להתעסק במצות מדידה אפילו נמצא סמוך לעיר שידוע שאין שם עיר אחרת קרובה ממנה ולכן נראה שהעיקר הוא כדעת הרמב"ם ז"ל שכך היה אפשר לומר אמנם במכילתא דרבי ישמעאל נתבאר יכול שהם שתי מצות ת"ל והיה לכם לציצת מצוה אחת היא ולא שתי מצות. ובתפלין קראום שתי מצות כי הכל הולך אחר העיקר שלפעמים חלקי המצוה אע"פ שאינן מעכבים זה את זה יהיו מצוה אחת. כשיהיה הענין אחד. כי הכונה בציצית הוא למען תזכרו מצורף לזה טעם כעיקר שטען הרמב"ן ז"ל שלבישת התכלת והלבן המעשה הוא אחד. ובתפלין יש שני מעשים. ובהקדמה אפשר שאאריך לך בביאור הדעות כאשר עם