אלה המצות רלח

ונביא וכשר שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. ההוא שאינו קם אבל קם הוא לשבועה דהיינו שאם עד א' מעיד כדברי התובע חייב הנתבע לישבע. ובשני מקומות בלבד האמינה התורה לעד אחד. בסוטה כדי שלא תשתה מי המרים. ובעגלה ערופה שלא תערף שהרי נודע לאיש אחד וחכמים האמינו לעד אחד שיעיד באשה שמת בעלה משום דדייקא ומנסיבא ולא תתעגן ולפיכך האשה עצמה נאמנת. ועוד האמינו לעד אחר באיסורין דהיינו שיאמר בשר זה כשר או טרף כשאין אחרים שיודעין בדבר עדותו קיימת בכל האיסורין שבתורה והכל כפי מה שעיני החכם רואות יכול לקרב או לרחק באומרו אמת שהוא נאמן אמנם מכח שאני רואה בו דבר זה וזה אני איני מאמינו כיון שהוא למגדר מילתא יעשה ויצליח בקיום הדת שהרשהו על (א כיוצא בזה)

תקכד (עשה ריג) לעשות לעדים אשר העידו שקר כמו שבקשו להזיק בעדותם שהיו מעידין שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. להן בממון הן במלקות הן במיתה. אופן ההזמה הוא שאחר ששנים או יותר משנים העידו בפני ב"ד על דבר אחד שראו. ואח"כ באו שנים ואמרו להם פנים בפנים ואיך אתם מעידים על דבר פלוני והלא באותו יום שאתם אומרים שראיתם את המעשה ההוא עמנו הייתם במקום פלוני. ובדבר ההזמה כמו שהתורה האמינה לשני עדים כשרים שמעידי' על עשרה בני אדם שחיללו שבת אעפ"י שהעשרה שהם מרובין יכחישום לשני עדים אלו אין בכך כלום ונענשים העשרה ע"פ השנים מפני שהם עדים והעשרה הם בעלי דבר כך הדבר העדים זוממין התורה האמינה העדים האחרונים על עדות הראשונים. אע"פ שהראשונים היו מאה שהרי אמרו תרי כמאה ומאה כתרי. עכ"ז אפקיה קרא לעדותן בלשון יחיד כאשר זמם ולא כאשר זממו להורות שהם כיחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכשהוזמו שנים מבלי התרא' נתחייבו במשפט עצמו שהיה מתחייב בעל הדבר בעדותם. ואם הוציאו בעדותן ממון מחזירין ב"ד הממון לבעליו ומשלמין העדים בסך הממון שחשבו להפסידו. וכן אם חייבו מלקות לוקין כל אחד מהן וכן אם העידו ע"ד שאין בו אלא מלקות ולא ממון והוזמו. לוקין ואינם צריכין התראה. וכל זה מורה על גודל עון עדות שקר ולכן היא