אלה המצות רלב

שינוח מעליו הכאב וכדומה לענינים אלו). ועיין מה שכתבתי לקמן במצוה הסמוכה

תקיג (ל"ת שג) שלא לשאול בבעל אוב שיודיע לו דבר שנאמר לא ימצא בך. שואל אוב. (אוב זה פיתום המדבר משחיו. הנשאל בסקילה. והשואל באזהרה ואם עשה מעשה לוקה ודברים הרבה נאמרו במעשה האוב והידעוני. והעיקר הוא כי שתי הפעולות אלו שמץ ע"ז יש בהן ולפיכך לעיל במצות רנ"ה ממספר הכללי הוציאו הכתוב בלשון אל תפנו כמ"ש אל תפנו אל האלילים. כי כל המעשים הללו נשפעים מכח הטומאה ולפיכך סמכן הכתוב למולך וחייבין מיתה. ומ"ש הרמב"ם ז"ל שהוא מעשה תחבולה. צ"ל שחכם מושלם שכמותו י"ב. ודאי לא יכחיש את המוחש ונראה לעינים. אמנם כוונתו לומר דכיון שסוף סוף כל דבר הבא ונעשה בכח הטומאה. אין בו ממש וסופו להיות בטל מאליו כי אין כחה אלא למראה עיני בשר העומד לפי שעה להטות לב הפתאים הנוטים אחריה שיכחישו ע"י כח פמליא של מעלה. כעין מ"ש בכשפים. לכך קראם הרמב"ם ז"ל מעשה תחבולה. אמנם ודאי יודע הוא כי משפטי ה' אמת וצדק. ועל קלות ידים ותחבולה לא יחייבם בתורתו. לזה מלקות. ולזה מיתה. ועיין במוהרדב"ז ז"ל דהאריך בתשובה לתרץ מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל במ"ש בלאוין אלו ע"ע. דגם בספרו הקדוש מצודת דוד העלה ארוכה לשאלה שרבים היו נבוכים בה במעשה דבעלת אוב דשאול. איך היה כח בה להכניס נשמת שמואל הנביא לגופו. והאמת יורה דרכו דלפי שראה הקב"ה שמזומן רוח הטומאה. ליכנס בגוף הצדיק שהיה כלי טהרה וקדושה. כי עכ"פ ע"י השבעות והקטרות ועשונים שעושים אלו המכשפים. הנקראים בלשון מושאל בעלי תחבולה. לעונן ולנחש ולשאול באוב ובידעוני. יש להם כח לעשות פעולה כזו. להכניס אחת מהרוחות רעות שבטומאה. בתוך גוף המת שמת בקרוב כדי להודיע העתידות אשר הכריזו ברקיע ובעל כנפים יגיד דבר לכך חס הקב"ה על הגוף הקדוש של שמואל ורמז לנשמתו. שתכנס בגופו. כי מוטב היה לו לאותו צדיק להצטער מעט. ולא שיטמא גופו הטהור והנקי מכלל טומאה באחת מהרוחות החיצונות. ולכן עלה כדרכו שלא כדרך מרגלותיו כשאר העולים ע"י בעל אוב. ודבר בפיו דרך קדושה וטהרה. ולא מתוך שחיו. וזהו שאמרה האשה. אלהים ראיתי עולים. ומכאן יש לדון במעשה