אלה המצות כג

פקח עיניך בו תמיד כי יטיב לך ויאורו עיניך. והי"ת ברחמיו יאיר עינינו לעובדו בלבב שלם)

השורש העשירי שההקדמות וההצעות שהן לתכלית ידיעתנו איך תעשה המצוה אין ראוי למנותן. כגון ולקחת סולת. ואפית אותה. ששתי פעולות אלו שהוא לקיחת הסולת ואפיית הפת אינן אלא הכנה לתכלית המצוה שהוא ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ובכן אין ראוי למנות כי אם דוקא להיות הלחם תמיד לפני ה'. ודומה לזה ויקחו אליך שמן זית זך שאין ראוי למנות אלא הטבת הנרות שהיא להעלות נר תמיד. וכן נמי קח לך סמים שאין קיחת הסמים מצוה אלא הקטורת ודומה להן רבים. ובא לאפוקי הבה"ג עי"ש)

השורש האחד עשר שאין מן הראוי למנות חלקי המצוה כל חלק וחלק בפני עצמו כשיהיה מקובץ מהם מצוה אחת. וכגון מצות לולב שהוא ארבעה מינים אין למנות פרי עץ הדר למצוה א' וענף עץ עבות למצוה אחרת וכן השני מינים אחרים לפי שכל ארבעתן אינם אלא חלקי מצות הלולב ועל זה ההקש בעצמו ענין טהרת המצורע ובמצות תכלת ולבן נפל המחלוקת לפי שאמרו שאין מעכבין זה את זה. והבה"ג מנאם לשתי מצות. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל והוא הנכון תפס במושלם מ"ש במכילתא דר"י יכול שהם שתי מצות ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ולא שתים נמצא שלפעמים אפי' שאמרו שהחלקים אין מעכבין זה א"ז יהיו מצוה אחת כשיהיה התכלית המבוקש א' כגון הכא שהתכלית הוא הציצית. ואין להשגיח כ"א על הענין אם הוא אחד או שנים כמבוארי שם בארוכה בשה"ט ע"ש)

השורש השנים עשר שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הציווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו. (ולזה נמנה ועשו לי מקדש מצוה אחת ולא נמנה כל הפרטים שנאמרו בעשייתו. ובענין הקרבנות נפל המחלוקת (ובענין מנין הכ"ד מתנות כהונה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא טעות למנותן לכ"ד מצות אחר שמונין קצת המצות שהמתנות חלק מהן כמו עור העולה והחזה ושוק. וע"כ מונה ההפרשה ולא הנתינה והרמב"ן ז"ל סובר שהמתנות שעד שלא הופרשו היו טובלין ואוסרין