אלה המצות כב

דבר מהדברים אז ימנה בכלל מל"ת כגון לא אכלתי באוני ממנו אז ודאי מוכרח שהוזהר עליו שלא יאכלנו כשהוא אונן ולכן יש למנותו. כי כל אזהרה באה להזהיר על דבר מה שלא לעשותו ואינה אלא על עתיד בהשמר פן ואל לא תעשה מלאכה. והשלילה אינה אלא לשלול דבר שאינו כאמור. או בדבר שעבר והווה. ועתיד. כגון ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא איש אל ויכזב. ואדם אין. והמתים אינם יודעים מאומה)

השורש התשיעי שכשיבואו באחת מן המצות הרבה צווים צווי אחר צווי אין למנותם אלא למצוה אחת. (כגון מצות ציצית שארז"ל שבאו בה חמשה עשין ובתפילין שמנה עשין והשביתה שנשנית בתורה פעמים רבות וכן בי"ט. וכן כל כיוצא בהן הרבה. לא מפני כך יבואו לכלל מנין אלא במספר א' כי הכפל בא לחיזוק וזירוז המצוה ולא זולת. ובמ"לת נפל המחלוקת הרמב"ם ז"ל כתב שאם באו מניעות רבות בדבר א' כגון הדם שנאמרו בו לאוין הרבה. כיון שאינו לוקה אלא אחד לפיכך אינם נמנין הלאוין אלא ללאו א' דכיון שהשם אחד אין לוקין שתים אף כי נתרבו בו אלף לאוין אין בכך הכרח כי בהכפל הלשונות לא ירבו המצות כשיהיה הענין אחד וכן נמי לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך שהוא לאו א' כולל מינין הרבה אשר בהם כולם ענין אחד בעצמו. אך ורק כשנמצא מפורש שיאמרו רז"ל הרי זה לוקה שתים או שלש. דברים כאלו יוכיחו שהסכימו בהם שהן כשתי מצות חלוקות ויש למנותן לאחת ושתים אחת ושלש וכו'. ולפיכך בפסוק ולחם. וקלי. וכרמל. נמנו שלשה לאוין. ובפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. תירושך. ויצהרך. ובכורות בקרך וצאנך. נדריך. ונדבותיך. ותרומת ידך. נמנו שמנה לאוין. באופן שדרכ' ז"ל למנות הנושאים שהן הלאוין. כפי מספר המלקיות. וגם לאו כזה לא יקרא לאו שבכללות כמ"ש בכריתות לפי שבאו מלות יתירות לרמוז לכל אחד מהן ולפיכך לוקה על עשיית כל א' וא' והרמב"ן ז"ל חלוק עליו ומונה מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר ללאו א' וכן השלש ראשונות לאחד לפי שאינו משגיח לחילוק המלקיות אלא בעניינים הנאסרים ואין כאן מקום להאריך כי משא ומתן מחלוקתם לש"ש רב הוא הלא בספרתם ובפרט בס' אחד המיוחד ספר מגלת אסתר שבעיני המכיר ערכו הוא כתלמוד קטן