אלה המצות רכו

לכולא מלתא. כי מה שלא השגיח אינו נקרא בזיון כלל אלא חסרון כבוד. ולא עקר לכולא מלתא. וזה הדרך יכשר בעיני עם היות שהוא דחוק קצת בדברי רבינו כי קושיא זו בעצמה מבלי הקשותה הרב רבינו בכ"מ לפי דרכי נתקשתי בה היכי מיישב מימרא רבינא לפי דעת הר"ן ז"ל והמעיין יראה כי לא הוזכר בדברי הר"ן מימרא זו דרבינא כלל. ואם זכרה ודאי אפי' לדעת שיסבור שאין קושיא להר"ן לפי שמה שנדהו היה מפני שלא השגיח בו וכו' כמש"ל. סוף סוף היה לו להביאה ולפרשה אחר שאינו פשט הגמרא. וכ"ש לפי דעתינו שאפי' שנאמר שמה שנדהו היה מפני שלא השגיח בו. מצות כיבוד הת"ח כתובה בתורה מקרי ואינו עוקר כולא מילתא שלא בזהו. אלא שלא השיבו לבד וזה אינו נקרא בזיון וא"כ קשה למה נידהו. שאינו חייב אלא מלקות. ואפי' למאן דיסבור שאין קושיא להר"ן כמש"ל יפורש לשון רבינו הכ"מ כן שכוונתו להקשות כר"ש. שהרי נ"י אין עיקרו מ"ה אבל מעשה השני של רבינא שהוא בענין שבת עיקרו מן התורה. ולא היה לו לנדותו דהא מה שעבר הוא בענין השבותין דרבנן ול עקר לכולא מילתא דשבתא. ולכן פירש הוא ז"ל דהמפקפק חמיר וכו' וההיא דרבינא מפני שלא השגיח בו וכו'. וכיון שכן בזה יתורץ ג"כ קושית הר"ן רצוני לומר הקושיא שהקשה הכ"מ עצמו לפי' הר"ן דמה שנדהו היה מפני שזלזלו ועקר כולא מילתא דאורייתא והעוקר דבר תורה חייב נידוי כי כן כתב הרמב"ם ז"ל. ואצ"ל בד"ת. ולכן נדהו מפני שזלזלו. והמעיין יבחר ולא אני

אי נמי יש לפרש קושיית רבינו דכוונת דבריו כך הם דאי אמרת בשלמא דנ"י היא מצוה כתובה בתורה. וזה זלזל בה. ולא עקרה אלא דזלזל בה כמ"ש רבינו לפי דעתו ז"ל לא הוה מקשי מידי ממה שרוצה להקשות. דהוה אמינא דשלשה חלוקות ומדרגות בדבר. מי שעוקר מצוה דכולה דרבנן למשל כגון מצות חנוכה חייב נידוי. וכן נמי מי שמזלזל בדבר מה"ת אפי' שאינו עובר עליה חייב נידוי דהא מי שעוקר מצוה דכולה דרבנן הוי שקול כמזלזל בדבר ה' שבתורתו התמימה. והעובר על מצוה שהוסיפו רבנן על מצוה שכתובה בתורה כגון דיני שבת שהוסיפו על דיני שבת הכתובים בתורה. חייב מלקות לבד וכ"ש מזלזל לבד. הרי לנו שלשה מדרגות אבל כיון שנטילת ידים אין עיקרה מן התורה. וזה היה מפקפק דהיינו מזלזל לבד ולא עבר עליה למה נידהו: אי אמרת דעבר עליה.