אלה המצות רכה

עי"ש. דאין מקום להשגת הרמב"ן ז"ל דקא אזיל בשיטת רבי יהודה שם שהטיל תנאי. דהא דחמירי ד"ס מדברי תורה. היינו דוקא במידי שעיקרו מדברי תורה. ועיין בפרק ששי מה' ת"ת גבי הכ"ד דברים שמנדין עליהם. שאחת מהנה הוא המזלזל בדבר אחד מד"ס. ואצ"ל בד"ת. שכתב רבינו בכ"מ דנפקא ליה מההיא דאמרו בעדיות שנידו את אלעזר הנד על שפקפק בנטילת ידיה. ובפ' הדר רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבתא. והקשה הר"ן ז"ל דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר ארבנן משמתינן ליה. ובקצת דוכתי אמרינן דלקי. אבל שמותי לא. ותי' דבמילתא דעיקרא מד"ס דכי עקר לה. קא עקר לכולא מילתא משמתינן ליה. אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאמרו חכמים מכין אותו מכות מרדות. והקשה עליו רבינו ז"ל וק"ל לי נ"י אין עיקרו מה"ת אם לא ע"ד אסמכתא. ועיין בחולין פרק כל הבשר ובספרי בפ' קרח בילקוט סי' תשנ"ד). לכך נ"ל דמפקפק בד"ס חמיר טפי וכו' עי"ש

והואיל ועיני המעיין תחזינה שאין מקום לקושיית רבינו ז"ל ואדרבה להיות דנ"י אין עיקרו מן התורה היא הנותנת שחייב נידוי. ובהשקפה ראשונה הוא קושי עצום רישא אגב סיפא אודיעך כי זה לי יותר מעשרים שנה שנשאלתי עליו. ויישבתי במה שראיתי לרבינו ז"ל דהביא תחלת הכל מעשה דנ"י דאלעזר הנד. ומעשה דרבינא בענין שבת. ובתרווייהו תנינן בהו שמתא. וכתב דהר"ן ז"ל הקשה ותירץ וכו' כמ"ש. ולכן הקשה כעת דהרי מהשני מעשיות יש סתירה מזה לזה. דנ"י אין עיקרו מה"ת ועובדא דרבינא עיקרו מה"ת כי דיני שבת הוכפלו בתורה. וזה לא עבר אלא על מה שהוסיפו חכמים בדיני שבות שאין משתמשין באילן וא"כ לא היה לו לרבינא לנדותו. דהא אינו חייב אלא מלקות ולשון רבינו בא בקצרה. כי דעתו רחבה. וכוונת דבריו מבוארים שרוצה לומר והרי נ"י אין עיקרו וכו' הא עובדא דרבינא עיקרו מן התורה. וא"כ לא היה לו לנדותו: וידעתי דהרוצה להתעקש יתעקש באומרו דנימא דמה שנידוהו היה משום דרמא ביה קלא ולא אשגח כמ"ש רבינו לפי תירוצו ולא משום דיני שבת דא"ה לא היה חייב נידוי כיון שעיקרו בתורה. ולא עקר לכולא מילתא

אף אתה אמור לו כי ג"כ כיבוד הורים והזקנים והת"ח מצוה כתובה באורה. וא"כ סוף סוף לא היה לו לנדותו. דהא לא עקר