אלה המצות רכג

יסכימו עליו שהוא איסור תורה או שיהיה דבר שדעתם מסכים בו שהוא ישר ויש בו חזוק הדת כגון הגדרים והסייגות והתקנות וכיוצא הכל חובה לשמור ולעשות את כל היוצא מפיהם ולא לעבור ממנו. והעובר עובר בלא תעשה. וזהו אחד מעיקרי קיום הדת). שכל ישראל על ב"ד הגדול שבירושלם היו סומכין, כי הם היו עיקר תורה שבע"פ. כמ"ש בכתוב על פי התורה אלו התקנות והגזרות והמנהגות. ועל המשפט אשר יאמרו. אלו דברים שלמדו אותם מן הדין. באחת מכל המדות שהתורה נדרשת בהם. לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך. זו הקבלה שקבלו איש מפי איש. וכל מי שאינו עושה כהוראתן הוא הנקרא זקן ממרא. שאם לא היה להם לישראל ב"ד אחד קבוע ומיוחד על מי לסמוך היתה נעשת תורתינו ח"ו. כמה תורות. ולא היה קיום למצוה מן המצות. כי בכל זמן היו מתחדשים דברים משונים לפי הדעות המשונות אשר היו מפרשים דברים שאינם מפורשים אפי' בתשבע"פ. ואם לא היה שם ב"ד קבוע ומומחה לדון אותם באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן. לא היינו יודעים כהיום אמתתם. וכן התקנות והגזרות כפי צורך השעה. ומזה הטעם חייבה תורה לזקן ממרא. להמיתו שמא יהיו נמשכין אחריו אנשים כגילו. ויבאו לכפור בתורה כאשר עשו שחיקי טמיא צדוק וביתוס. שאחריהם נמשכה הכת האחרת הארורה. ומזה הטעם אמרו שכל שאינו מודה בתורה שבע"פ אינו זקן ממרא. אלא הרי הוא בכלל המינין דמורידין ולא מעלין. וכל הקודם לבערם זכה כי הוא מקיים מצות הבערה להבעיר קוצים מן הכרם כדכתיב ובערת הרע וגו' ומזה הטעם אפילו שב"ד הגדול היו רוצין למחול על כבודם לא היו רשאין. כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל וכאשר העונות גרמו שנחרב הבית ונתבטל הב"ד. הסכימו חכמי הדורות להעלות כל דבר המשפט שהיה מקובל אצלם ע"פ הרוב כמו שצוותה תורה להעלותו בכתב. כמו שהעלו בתחלה את רוב ההלכות כסדר המשניות אשר סידר רבינו הקדוש. וכשראו חכמי הדורות שלא היה מספיק חיבורו לרוב תורה שבע"פ פן תשכח חלילה מחמת אורך הגלות. הסכימו וכתבו וחמתו תלמוד ערוך זה המפורסם. שקבלוהו עליהם כל ישראל. לכלל תשבע'פ. לפי שראו שנכתב ונחתם על ידי בקיאים ומומחים. בעיון ודקדוק רב שדקדקו בו כמה וכמה דורות שקדמו לאותם שהיו בזמן חתימתו. והעלו בו כל מה שהיה צריך להעלות בין בענין הדין בין בענין הגדה וסיפור