אלה המצות רכ

צערא אגרא. וכן אמרו צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. ובכל סדר הקרבנות דפ"פ כתיב חטאת. ובקרבן עצרת לא נזכר חטאת. דאמרו בירושלמי דר"ה דאמר להם הקב"ה לישראל. מיום שקבלתם עליכם את התורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם. ולכן לא נתייחד בתורה יום למתן התורה כמ"ש זכור את היום אשר יצאת מ"מ. כי רצה הקב"ה לזכות ישראל שבכל יום ויום יהיו בעיניהם דברי תורה כחדשים. וצוה למנות. ימים ושבועות מהטעם שכתבתי לעיל במספר הכללי ש"ו ע"ע. זאת ועוד כדי להורות שיום זה הממלא מספר החמשים כיומא אריכתא הוא. הרומז לחמשים שערי בינה. יובל היא. ומיובלא קא אתיא. היינו טעמא דעל מצוה הכתובה בתורה. אין לברך עליה שעשה נסים. כמו שכתב מוהר"י סג"ל ז"ל דהרי מצות מצה ופסח. גם אם לא היה הנם היינו חייבין לקיימם מדאורייתא. וקרא דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה שהיה לי לקבל את המצוה הזאת ולעשות ממנה זכר לעתיד. עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ונפל האמת בשעתו וזמנו. הוא הזמן שהיו ראוים להגאל. והצרכתם לצאת בחפזון. כדי להיות להם לזכר. על המצות המצוות שהיה להם להצטוות בלאו הכי ופוק חזי כי ענין הקרבן פסח נצטוו כדי שבזכותו יהיו נגאלים. והמקראות יוכיחו שמצות התורה. לא הוקבעו מחמת הנסים. אדרבה הנסים נתלו במצות. ולפיכך אין לברך שעשה נסים. אמנם במצות דרבנן בחנוכה ופורים דמשום הנס הוקבעו והוא דבר חדש שאינו מפורש בתורה שקדמה תרי אלפי שנה לבריאת העולם. תקנו על דבר חדש ברכת שעשה נסים ועיין בס' פ"מ ס"ק ר"ו. ושמור הקדמה זו כי מעולה היא לתרץ בה כמה ספקות ודוק

תפז (ל"ת רפז) שלא להקריב שה הפסח בבמת יחיד ואפילו בשעת היתר הבמות שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. זה דעת הרמב"ם. והרמב"ן חלק עליו. ויש איסור כולל שלא נשחוט שום קדשים חוץ לבית המקדש ובא עליו העונש האמור בפרשת אחרי מות מצות קפ"ו)

תפח (עשה רא) לשמוח ברגלים שנאמר ושמחה בחגך. (דהיינו להקריב שלמי שמחה שאף הנשים חייבות בהן ובכלל השמחה הוא מ"ש חייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל וכו' ובלבד שיכוין לבו לשמים):