אלה המצות ריט

ארבע. ותולין כל חמש. ושורפין בתחלת שש. הרמב"ן ז"ל ס"ל אין לאו זה בכלל מנין המצות ולא בא הכתוב אלא לומר לך דקאי עליה במצות השבתה מש"ש ולמעלה. אבל אין בו איסור לאו כלל. כדעת רבי שמעון, והרמב"ם ז"ל בלפני זמן איסורו פסק הלכה כרבי יהודה ככללין דעלמא דר"י ור"ש הלכה כר"י ובלאחר זמן איסורו הוא דקי"ל כותיה דר"ש משום דסתם מתניתין אתיא כותיה כמ"ש הרב המגיד פ"ה מה' חמץ ומצה עי"ש)

תפו (ל"ת רפו) שלא להותיר דבר מבשר חגיגה י"ד עד יום השלישי שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר הזבח בערב ביום הראשון לבקר. (החגיגה הוא הקרבן שהיה בא עם הפסח כדי להגדיל השמחה והיה צריך לאוכלו בשני ימים ולילה אחת דהיינו יום י"ד בניסן וליל ט"ו ויומו ואסור להלינו בליל י"ו. ובחגיגה זו אין אדם יוצא ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד שהיא מצות עשה ל"ו שנקרא שלמי שמחה כי שלשה קרבנות היו מקריבים כל אחד מישראל בכל אחד מהמועדים והם הנקראים עולת ראיה והוא במצות ת"צ. וב' שלמי שמחה וג' קרבן חגיגה. שהיא מצוה זו שבא ב"ה שפסוק זה בקרבן חגיגה הנשחט עם הפסח מדבר)

ודע דשלמי צבור האמורים בפ"א לא היו באים כי אם בעצרת שהוא חג השבועות. שהוא שמיני עצרת של חג הפסח להורות כי גדול היום לאלהינו לפי שהוא יום שלמים לזמן מתן תורתינו כי בשבעה זמנים שקדמו נתנו קצת מצות למקוטעים ששה לאדם. אחת לנח. ולא"א מצות מילה. והקרבת עולה. ליעקב איסור גיד הנשה. ומצות יבום ליהודה. אחת ושתים לישראל ובמצרים. אחת ושלש אחת וארבע וכו' שבת פרה ודינים במרה אפקוד ושם שם לו חק ומשפט אמנם בימים ההם ובזמן הזה של חדש השלישי. כשנגמר מספר השבעה שבועות. בהתחלת השבוע השמינית זמן כניסה לכל היתה. שבו נתנה כל התורה כלה לישראל הבן הבכור לאלהים. דלכך נקרא יום הבכורים שבו היה קרב שתי הלחם חמץ רמז לשתי תורות שהן מאשרות את החמוץ שבלחם שהוא מאכל אדם כי על ידי הקרב' העומר של שעורים שנאמר בו ריח ניחוח ללמדינו שכל המקיים את התורה בפת במלח ומים במשורה הוא חשוב לפני המקום יותר ממור ולבונה. ולכן תחלתו של עומר בשעורים וסופו בשתי הלחם כי זו היא דרכה של תורה. לפום