אלה המצות כא

השורש הששי שהמצוה שיש עשה ול"ת ראוי למנות העשה שבה עם מ"ע. (וזה על אחד משלשה אופנים. אם שיהיה מעשה מן המעשים מ"ע והעובר עליו יעבור על מצות ל"ת כגון שבת ויו"ט ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות ל"ת והמנוחה בהם מ"ע. וכן נמי צום כפור הוא מ"ע והאכילה בו הוא מל"ת. ואם שיהיה לאו שקדמו עשה כמו אומרו באונס ומש"ר ולו תהיה לאשה שהוא מ"ע ואמר אח"כ לא יוכל לשלחה כל ימיו זו מל"ת. ואם שיהיה לאו קודם וינתק לעשה כמו לא תקח האם על הבנים ואח"כ שלח תשלח את האם כל אחד מאופנים הללו ראוי שימנה העשה בעשין והלאו בלאוין: והנה הרמב"ם ז"ל מונה לאו הבא מכלל עשה כגון כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו ולפיכך מנה ארבעה מצות בענין אכילות בהמות וחיות. עופות חגבים דגים. שהם במספר העשין ס"ח ס"ט ע' וקצ"ד. והב"הג לא מנאן. והרמב"ן ז"ל סובר שבא לומר שיש גם איסור עשה באכילת הטמאים כלומר אלו תאכלו ולא טמאים ולאו הבא מכלל עשה עשה)

השורש השביעי שאין למנות דקדוקי המצות. והמשל בזה למנות קרבן חטאת עולה ויורד לשלש מצות אי אפשר. לפי שאינו אלא מצוה אחת בלי ספק שמי שמטמא מקדש וקדשיו וכו' יקריב חטאת. ומה שאח"כ ביאר לך הכתוב שיביא כשבה. או שתי תורים. או שני בני יונה. ואם עוד לא תשיג ידו. שיביא עשירית האפה סולת. נקרא דקדוק וביאור הקרבן. ולא שלשה צווין וא"כ אין לחושבן כי אם לאחד. שאם באנו למנות על האופן הזה דהיינו דקדוקי פרטי המצות למנות יהיה עולה החשבון. למנין גדול דוק והבן)

השורש השמיני שאין ראוי למנות שלילת החיוב במנין האזהרות שהן מצות לא תעשה. וכגון לא יסגירנו כי טמא הוא שהכוונה הוא שאין צריך להסגירו כי טמא הוא. וכן נמי לא תצא כצאת העבדים. שהודיע לנו הכתוב שאינה יוצאה לחרות בחסרון אברים כמו שיוצא העבד כנעני. ואין כאן אזהרה כי אם שלילה. לשלול דבר שאינו בין שיהיה אותו דבר בסיפור דברים. אך אמנם אם התורה ספרה וגזרה בשלילת פועל