אלה המצות ריח

מאמין בבורא ית'. אך ורק לא יתן מעותיו על פני המים ואם אין לו משכון ששוה כפלים. וח"כ וערב בטוח. על מה ועל מה ילוה מעותיו. יכול על מגן בפרט. בלי ריוח. לכן דעתו מסכמת. ואומר שנשבע לקיים את המצוה זו מצות הלואה אפילו במשכון זהב וכסף רק שיהיו מעותיו צרורות תחת מראשותיו ולא יוציא מעותיו מתחת ידיו לפחד פן יקראם אסון או מקרה. איש כזה ודאי אין לבו שלם באמונה. שהרי אינו בוטח. ובדעתו כי האחיזה בהם. הוא דבר היותר בטוח. ושח"ו אין ביכולתו ית' לאבדם ממנו וכן אם יארע בהם מקרה שאין ביכולתו להחזירם אליו. נמצ' מכח פעולת חסרון הבטחתו. שמורה בעסקיו. יורה מיעוט האמונה שבלבו. שמענה ואתה דע לך לשמור את נפשך שלא לאבד עבור דבר האבוד וכלה באחרית הימים) ועימ"ש לעיל במספר הכללי ס"ו

תפא (ל"ת רפב) שלא לשלח העבד עברי כשיצא לחירות בסוף הש"ש או ביובל או במיתת האדון בידים רקניות שנא' וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. (אלא העניקהו כמ"ש במצוה שלפנינו. אבל לא היוצא בגרעון כסף. וכן האמה שיצאה באופנים האמורי' מעניקין לה

תפב (עשה ר) להעניק העבד עברי כשיצא לחפשי ולא יצא בידים רקניות שנאמר העניק תעניק לו וגו' (ובין נתברך בעה"ב לרגלו בין לא נתברך חייב להעניק לו ואז"ל שאין פוחתין לו משלשים סלע)

תפג (ל"ת רפג) שלא לעשות עבודה בקדשים שנאמר רא תעבוד בבכור שורך. (ולמדנו שאר קדשים מבכור)

תפד (ל"ת רפד) שלא לגוז צמרי הקדשים שנאמר ולא תגוז בכור צאנך. (ולמדנו שאר קדשים מבכור. וכל הנהנה מקדשי שמים בשוה פרוטה מעל)

תפה (ל"ת רפה) שרא לאכול חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן שנא' לא תאכל עליו חמץ. (ומלת עליו באה על כבש הפסח שחובת זביחתו הוא בין הערבים ביום י"ד נמצא שמן התורה מעת שיגיע זמן זביחתו שהיא מש"ש ולמעלה אסור אכילת חמץ והאוכלו עובר עליו בלאו וכדי שלא ליגע באיסור דאורייתא עבדו רבנן הרחקה יתירה כנודע שאוכלין כל