אלה המצות ריג

שנאמר ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. (ונכפלה אזהרה זו בכהנים לחייב על הראש כבין עיניכם ששם נאמר לא יקרחו קרחה בראשם וכאן נתפרש שדוקא על מת חייב. הרי לך חידוש בתשלום מצוה משני כתובים שאחד מגלה על חבירו ואין מקום להתרשל מללמוד זה וזה כי זה צריך לזה ולכך לא בארם הכתוב במקום אחד)

תסט (ל"ת רעו) שלא לאכול פסולי המוקדשים שנאמר לא תאכל כל תועבה. (ובא הפי' שבפסולי המוקדשים הכתוב מדבר וכגון הצורם אזן בבכור ואכל ממנו או מפגול ונותר וכאן נכלל כל איסורי מאכלות שתיעבתי לך):

תע (עשה קצד) לבדוק בסימני העוף ועל זה נאמר כל צפור טהורה תאכלו. (כי לא כל העופות טמאים שנתפרשו בתורה ידועים לנו כדי שיהיו כל השאר בחזקת טהורים אצלינו ולכן צריך בקי שיכירם על פי קבלת הסימנים שמסרו לנו ושקבלו בני המקום על פיהם נתנהג לקרב או לרחק). (והרמב"ן בשורש התשיעי משיג על מנין הבדיקות בכלל העשין ודעתו שלא בא הכתוב אלא ליתן עשה על לא תעשה לאוכל מן הטמא עי"ש)

תעא (ל"ת רעז) שלא לאכול משרץ העוף כגון הזבובים והדבורים וכדומה שנאמר וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. (ומי שאכל לוקה כדינו)

תעב (ל"ת רעח) שלא לאכול מבהמה חיה ועוף שמתו שנאמר לא תאכלו כל נבלה. וגם כל פיסול שנפסלה בשחיטתן קרוי נבלה ומנו רז"ל ששה נבלות מחיים שהם ירך שניטלה וחללה עמה. ומפרקת בנשברה ורוב בשר עמהן וקרועה מגבה כדג. וגרגרת שנפסקה ברובה. וגסטרא שנחתכה מחציה לפנים. וושט שניקב במשהו. אבל תרבץ הושט שניקב אינו נבלה אלא טריפה. ופסוקת הגרגרת ונקובת הושט אינך מטמאות מחיים אלא עד שתמות ובזמן הבית היתה הנפקותא דטריפה אינה מטמאה ונבלה מטמאה מחיים במשא אעפ"י שעדיין לא מתה. ואף בזמן הזה איכא נפקותא חדא. לענין אותו ואת בנו דבנבלה אינו נוהג איסור שחיטתו כמבואר בסי"ו ס"ט. והט"ז ז"ל כתב עוד נפקותא לענין ספק ביצת טריפה שאסורה מפני מה שגדלה באיסור משא"כ בספק ביצת נבילה דספיקא מותר כמבואר בסי