אלה המצות רה

הם מ"ע. ראוי הוא שגם סופו כתחלתו למ"ע יחשב. והמשל בזה אם יאמר הרופא אל תאכל ענבים. ותאכל רמונים. ודאי שאני אומר. שמ"ש ותאכל רמונים הוא רשות. שר"ל הענבים הם באזהרה שאני מזהירך שלא תאכלם. אבל הרמונים אם תרצה תאכל אמנם אם הרופא יאמר יום אחד ראה שלא תאכל ענבים ומיניה משמע שעל דברים אחרים אינו מזהירו אלא הרשות בידו. א"כ אח"כ כשיאמר לו ביום אחר תאכל רמונים מוכרח לומר שמצווה לו שיאכל רמונים. דאם הכוונה על הרשות. הרי נתונה לו מיום אתמול בציווי שצוה עליו שלא לאכול ענבים. א"כ דבור שני זה ביום שני ודאי שבא להודיע לו שאכילת הרמונים מועלת לו. וצריך שיאכל מהם. כי הדיבור הראשון הוא הרחקת הנזק: והשני הוא הקרבת התועלת שהוא חובה על כל אדם חולה לשמוע אל דברי הרופא בשתי החלוקות וא"כ כיון שציווי הי"ת הוא מפורד זה מזה שניהם על צד החיוב באו הא' בל"ת והשני במ"ע. ולכן אמרו רז"ל א"ת השבע. וא"ת אל תשבע. שלכל ענין היתה אמירה אחת מפורדת. ולא סמכינהו קראי אהדדי. מוכרח לומר שהיא מצות עשה

וא"ת שהרא"ם ז"ל היתה כוונתו להקשות שמלשון רז"ל אין הכרח כיון שדבריהם הם סמוכים לקרא לתרץ מ"ש. הנה מלבד דבמה שכתבתי יש די יספיק חנני אלהים ויתן לי גם את זה דהוא הנכון שאם כוונ' רז"ל כדברי הרא"ם ז"ל הול"ל אמרה תורה אל תשבע. ואמרה תורה השבע. ואזי היינו מפרשים שדבריהם השניים. הם רשותיים. לפי שקודם באה האזהרה. באומרו אל תשבע. ואח"כ אמרה שהרשות בידו לישבע כשהוא באמת והיה מעין הפסוק דלא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל מצות שהכונה רשות. ועיקר האזהרה הוא שלא יאכל חמץ. אבל כיון שרז"ל בלשון חכמים מרפא. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. שינו את לשונם מסדר הכתוב בתורה. והקדימו ואמרו אמרה תורא השבע ואמרה תורה א"ת. מוכרח לומר. דהא דא"ת השבע. הוה מ"ע כמצות ל"ת דא"ת אל תשבע. וללמדינו חדוש זה דמצוה להשבע בשמו באמת שנו והקדימו המאוחר לקודם בתורה דוק והבן בנועם שיח דבריו של הרמב"ם ז"ל דאינם לשון הגמרא ברביעי דשבועות דף ל"ה ע"ב דבאו בדיוק כמורה באצבע שנדקדק בהם

ואל תשבני ממה שהיום מידי קוראי בהלכות השחר במסכ' כתובות מצאתי ראיתי דכתב התוספות שם בדף מ' ע"א ד" אחד