אלה המצות רד

אסיר. אם לא בפסקי ההלכות. הצריכין מעשה אומן חכם ובקי במלאכת הקיצור וד"ל וז"ל

ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו וכו' אז בשמו תשבע וכו' דודאי כוונתו ז"ל היא לומר לך שאינו דבר חובה ומצוה לישבע אפילו באמת חלילה. אלא כוונת הכתוב היא רשות עפ"י תנאי זה שבהיות בידך כל המדות הללו. אם תרצה להשבע באמת יכול אתה. ודלא כהרמב"ם והסמ"ג שמנאוה בכלל המצות. וראיתי שכתב הרא"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל סמך עמ"ש אמרה תורה השבע בשמי. ואמרה תורה אל תשבע בשמי כלומר כשם שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת. והיא מצות ל"ת. כן השבועה בעת הצורך חובה והיא מ"ע. וכן גילה דעתו בסמ"ק. ואני תמיה היאך סמך על מאמרם זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצורך חובה. והיא מ"ע. והלא הוא אשר למדנו דרכי המתחייבים. ואיך לא השגיח בזה. וחייב מה שחייב. וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן וכו'. בזמן שאתה חולה. ותאכל צונן וכו' בזמן שאתה בריא. היחוייב מזה שיהיה דיבורו השני חיוב כמו דיבורו הראשון שכמו שהראשון חיוביי. כן יהיה השני. ודאי לא. אלא הראשון חיוביי. והשני רשותיי. שאם ירצה שיאכל צונן וכו' הרשות בידו. כי מאחר שהוא בריא לא יזיקו לו והתורה עצמה אמרה לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל מצות ופי' שאי אתה רשאי לאכול חמץ. אבל אתה רשאי לאכול מצה. ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה. אף כאן אמרה תורה אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה נצרכת. לא שהוא חובה לישבע. עכ"ל הרא"ם ז"ל ע"ע ומה שכתב עליו ה"ה במ"א ז"ל בחיבורו מצוה ז' דנ"ה

ולע"ד שדברי הרא"ם ז"ל צדקו יחדיו. אם פסוק ובשמו תשבע היה סמוך ונראה קרוב לפסוק לא תשא את שם ה' לשוא. אזי ודאי אם אח"כ נכתב ובשמו תשבע היה חובה עלינו לפרשו כמו שפירשו הרא"ם ז"ל דכוונתו רשות. כעין החבר שבקש לו לעזר במקרא מפסוק דלא תאכל עליו חמץ. שהוא מנגדו. לענ"ד. וכל זמן שכל פסוק הוא נפרד בפני עצמו ומרוחקים הם. ופ' השבועה הוכפל ג"כ בפ' עקב. מוכרח הוא שהוא ענין בפני עצמו נפרד. גם מטעם דבר הלמד מעניינו והואיל ורישיה דקרא