אלה המצות קצ

האמת כי לא מן השם הוא זה שהרי בהכחשת הנביא המתנבא בשם השם ואמונת הנביא השקר שכל נבואותיו הן יעודי הטובה מתרשלים ישראל מלחזור בתשובה כמו שהנסיון הוכיח במעשה חנניה בן עזור שהכחיש נבואת ירמיה ותא חזי מאי סליק ביה נחרב הבית ונפלו כמה רבבות מישראל. ואם היו שומעין לדבר ירמיה וחוזרין בהם כל אותן היעודין היו מתבטלין ולא מפני כך חזקת ירמיה היתה מתקלקלת שזה הוא כלל הנביא שמבטיח על רעה שתבוא אפילו על הא"ה ואנו רואין שלא תבא אין כאן הכחשת נבואתו ולא אתרע חזקתו כי הי"ת בטובו וחסדו עם בריותיו חוזר בו ואפילו בא"ה ופוק חזי מעשה ננוה. אמנם כשהיתה הבטחתו לטובה על ישראל ולא נהיתה הטובה ההיא אז ודאי לא ה' שלחו דגמירי אין הקב"ה חוזר מדיבורו הטוב הנאמר לישראל מפי נביא אפילו שיהיה על תנאי. ועל הרעה לבד נאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר. (ועוד אמרו שבכלל לאו זה. נכנס שלא לעשות המצות על מנת לקבל שכר חוץ מהפרשת המעשר שהותר כמו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת כי רצה הקב"ה להורות אהבתו עם משרתיו הנהנים מאותו מעשר שבעבורם הוא יברך ויתן שכר טוב למביאיהם שעשרו בשביל שיתעשרו ויחזיקו תמיד בידם כדי שיהיו יכולים לעשות עבודתם)

תכה (עשה קעט) *) להרוג ולאבד בכל מקום שיהיו נמצאים משבעה עממים שהיו מחזיקין בא"י קודם שנכבשה והם כנעני וגו' שנאמר החרם תחרים אותם

תכו (ל"ת רמז) שלא לחמול על ע"ז כלל ולא ליפות ולספר בשבח וחן שום דבר ממה שמיוחד לכם שנאמר ולא תחנם

תכז (ל"ת רמח) שלא להתחתן בעכו"ם שנאמר לא תתחתן בם. (וענין חיתון זה ר"ל אפילו שנתגיירו. כיון שהן מהשבעה עממים אסרה תורה. כי בהיותן כופרים לא שייך חתנות. אמנם שאר עממים אחר שנתגיירו מותרין כמו שהכה פנחס לזמרי זכה בו. כי הוא התיר דמו והתורה התירה לבא בקהל. ובגיותן הבועל בת עכו"ם בפרהסיא כל מי שיהרגהו בשעת מעשה לקנאין שיפגעו בו ועפ"י התנאים המפורשים באותו מעשה. ואם לא עשה את המעשה הרע הזה בפרהסיא. הנה עונשו מבוא