אלה המצות קפד

כשראה משה רבינו ע"ה. שתם כל הדור אנשי המלחמה למות מקרב המחנה. כאשר נשבע ה' להם. ואחרי הכותו את שני המלכים האדירים סיחון ועוג. שהיו עומדין על ספר א"י. וכי קרבו ימיו למות. בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. הואיל משה באר את התורה הזאת לבניהם אשר קמו תחת אבותיהם ליכנס לארץ והודיע להם רוב מצות התורה הצריכות לישראל והזהיר אותם אזהרות מרובות בעונשים מרובים והוסיף לפעמים הביאור בקצת מן המצות. וחידש להם איזה מצות. כגון מצות יבום וחליצה וגרושי האשה ומשפט העדי זוממין ודומיהן. ודוק בדברי שכתבתי וחידש להם איזה מצות. היה רצוני בזה להודיעך שאותו חידוש. היה להם לדבר חדש. אך לא אצל משה דחלילה לומר שחידש שום דבר מדעתו כי כולם נאמרו לו מפי הגבורה בסיני באהל מועד. בשנה הראשונה. ובערבות מואב לא נתחדש לו. אלא דברי הברית. ולכן לא תראה שיאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל. או צו אל בני ישראל ואמרת אליהם. כמו שנאמר בספרים שקדמו. ואל תתמה על החפץ שנתאחר משה מלאומרם עד כה. כי מלבד שיכולים אנו לומר שאמרם מקודם ולא נכתבו כי אם פה לומר לך כי אין מוקדם ומאוחר בתורה כמאמרם ז"ל. אמנם עוד יכולים אנו לומר שעשה כן בכונה מכוונת. כדי שיראו שיש מדרש ויש חידוש. ויערב להם משנה התורה ולא יזלזלו בו. באומרם אין כל חדש אצלינו. ומה לנו ולקריאתו ח"ו. והסכים הקב"ה עמו כי ראה כוונתו רצויה כרועה נאמן להוכיחם בשעת מיתה כמו שלמד מיעקב להיות כי היא השעה הראויה שיכנסו הדברים באזני ההמון ולא ילכו ויניחוהו באמרם אינו בא להוכיחנו אלא לקנתר. אמנם אחר שהוא על פרק הנסיעה וכבר הראה להם פעולותיו הטובות. והוריש להם ארצות גוים אמר להם תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי. אודיעה דברי אתכם שאמרו במש"ט מלמד שהוכיחם ופרש להם התורה בדקדוקיה ופירוש טומאה וטהרה ואיסור והיתר ולכך נקרא בשם משנה תורה. שנכתב ע"פ הגבורה: