אלה המצות קעא

לו מן המחיה. ואולי זה שציער עצמו מן היין נטה מן הגדר המחויב עליו לנפשו המתאוה. כי שמא טבעו ונשמתו מוסכמים לעבודתו. ולא היה צריך לעינוי זה. ולכן מביא קרבן לפי שחטא על הנפש כאמור א"נ היה לו לכוף את יצרו לשעבדו לשכלו ולימשך אחר עבודתו ית' מבלי שידור בנזיר ויצער נפשו. ולכך צריך להביא כפרה והרמב"ן ז"ל כתב כי צריך הוא לכפרה בשובו להטמא בתאוות העולם דמכיון שהיתה עליו רוח ה' והתחיל להיות נזיר ראוי היה לעמוד כן כל ימיו עכ"ל. וכתב עליו מוהרדב"ז ז"ל ואני לא ראיתי קרבן מוקדם לחטא. ואין משיבין את הארי אחרי מותו

שעז (עשה קמז) שיגלח הנזיר את ראשו ויביא קרבנותיו כשישלים ימי נזירותו. או כשיטמא. שנאמר וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד והקריב את קרבנו וגו' יגלח הנזיר וגו'. (בספרי אמרו ג' מגלחין ושלשתן מצוה. גילוח הלוים לשעה. והנזיר והמצורע לדורות עיין בסמ"ק צ"ג דעשין. ולפי שהנזיר אין הבאת קרבנותיו גורמת להיותו נקרא מחוסר כפרה. כי הנה תגלחתו והבאת קרבנותיו יתירוהו לשתות היין ולא יספיק לו אחת משתים לכך הם נמנין למצוה אחת. מה שאין כן במצורע שתגלחתו השניה מטהרתו מלטמא כשרץ. ועדיין נשאר מחוסר כפרה כזבים וזבות ויולדות. אם לא עד שיביא קרבנותיו ויכופר כל עיקר שלכך ראוי למנות התגלחת לבד. והבאת הקרבנות לבד. עמ"ש הרמב"ם ז"ל בסמ"ק שלו קי"ח ובשורש השביעי ויתבאר לך דבר זה)

שעח (עשה קמח) לברך הכהנים את ישראל בכל יום שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו'. (והמברך מתברך כמ"ש ואני אברכם. ונאמר ומברכיך ברוך. ולכן יש להזהר שלא להתרשל במצוה מכח איזה טענה שלא נתפרשה כי אין לנו מפורש אלא שששה דברים הם המונעין מן הכהנים נשיאות כפים. הלשון. והמומין. והעבירה. והשנים. והיין. וטומאת הידים. ומי שאין בו אחת מאלו אעפ"י שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו העם מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו באמונה. הרי זה נושא כפיו ואין מונעין אותו. לפי שזו היא מצוה על כל כהן שראוי לנשיאות כפים. ואין אומרים. לאדם רשע. הוסף רשע והמנע מן המצות: