אלה המצות קסד

לה' והעריכו וגו'

שנה (עשה קמ) לדון בדין ערכי שדות שהקדישום הבעלים ורוצים לפדותם צריך שיתן כערך הקצוב בפרשה שנאמר ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו

שנו (ל"ת ריו) שלא לשנות הקרבנות דהיינו שלא יעשה הבכור עולה ולא שלמים אשם או האשם חטאת שנאמר אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו. (אלא יניח אותו כמות שהוא) ועמש"ל מצות שנ"א

שנז (עשה קמא) לדון בדיני חרמים אם הם לה' או לבדק הבית. או סתמם לכהן. עם פרטי דיניהם שנאמר אך כל חרס אשר יחרם איש לה' וגו'

שנח (ל"ת ריז) שלא ימכרו שדות וקרקעות ומטלטלין שהחרימו אותן הבעלים אלא ינתנו לכהנים שבאותו משמר שנאמר לא ימכר

שנט (ל"ת ריח) שלא יגאלו שדות וקרקעות ומטלטלין המוחרמים שאין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים שנאמר ולא יגאל כל חרם. כל המצות האמורות מתחלת הפרשה. הם בכלל הנדרים. ובכלל מוצא שפתיך תשמור. וכל היוצא מפיו יעשה. ועובר עליהם בלא יחל. ובבל תאחר. ולפי שאין לך אבר באדם. שיבדל בו מהבעלי חיים. אלא הדיבור. דהכי מתרגמינן ויפח באפיו נ"ח. לרוח. ממללא. ועליו נקרא אדם. כי בו משבח ומודה ומהלל ליוצר כל. ולכן גזרה תורה וצותה כל אלה המצות. דאיך ישתמש בכלי נחמד כזה. לשקר ולשוא. ויבטיח ולא יקיים. אלא צריך שיהיה דבורו לעולם אמת. כדי שיהיה נדמה ליוצרו ית' שהוא ברוך ומבורך בפי כל נשמה. האומר ועושה גוזר ומקיים. ולפיכך החמירו ותקנו רז"ל מי שפרע למי שאינו עומד בדבורו דאפילו בלבבו צריך לדבר האמת ולקיימו כמ"ד ודובר אמת בלבבו. ולכן כל מה שיקדיש אדם או יעריך ראוי שיקיים ויתן כפי מ"ש בתורה. אבל מחרים נכסיו בין שיהיה לבדק הבית או לכהנים החמיר הכתוב בו שלא ימכר. ולא יגאל. שכיון שהחרימו נתכוון להוציאו מרשותו לגמרי. ובדין הוא שלא ישוב אליו עוד וישאר הדבר ברשות אדון הכל ית'. כי מה שקנה עבד קנה רבו. והוא ית' צוה שיתנוהו לכהנים שהם משרתיו עושי רצונו