אלה המצות קכח

וביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו'. הזבה. והיולדת. והזב והמצורע. כל זמן בלא הביאו קרבנם. נקראים מחוסרי כפרה. ולא היו אוכלים קדש. ולא היו נכנסים למקדש. היולדת והמצורע היו מביאין קרבן עולה ויורד. כמש"ל במצוה קכ"ג. והזב והזבה קרבנם שוה שהוא ב' תורים. או ב' בני יונה. ולפי שהם אנוסים בטומאתם הקל הכתוב בהם מ"מ כיון שיש בהם טומאת שבעה ויצאה עליהם צריכין כפרה. והיולדת על שבועתה, ראוי להחמיר על קרבנה כבש ב"ש לעולה וב"י או תור לחטאת. אבל המצורע לפי שחטא והוציא שם רע רבה את קרבנו ב' כבשים א' לעולה. וכבשה אחת לחטאת. וא' לאשם. וקודם שהיה מביא קרבנותיו היה מביא שתי צפרים חיות טהורות. הא' לה' שהיה שוחט אותה במים חיים בכלי חרס. והצפור החיה. הוה טובל אותה בדם השחוטה ובמים החיים ומשלחין אותה בשדה (ובסוד הדבר הוא דומה לשני שעירי יום הכפורים) (ומפליאות הטבע שהטביע האל ית' בכל דבר ודבר אשר ברא ראה בזה מ"ש בתרגום יב"ע ז"ל שאם האיש הזה היה עתיד לחזור לצרעתו היה הצפור המשולח על פני השדה בו ביום חוזר לביתו של מצורע. וכן בנגעי בתים. מה גדלו מעשיו ית'. ומה עמקו מחשבותיו הכל כאשר לכל מתוקן ומיוסד בחסד ובמשפט דהנה אחר החסד. מחוייב להיות משפט. הואיל ואינו משגיח בחסדיו ית' דוק והארך בזה העמק שאלה והגבה למעלה כי דבר גדול הוא לדעת את ה' את חקתיו ואת משפטיו כי צדקו יחדיו) ואחר זה היה מביא קרבנתיו. וטהרתו היתה תלויה באשם. והיה עומד בשער ניקנור חוץ לעזרת ישראל לפי שלא נגמרה כפרתו ופניו למערב ומכניס ידיו וסומך על האשם דביאה במקצת לא שמה ביאה ושוחט מיד הכל כמ"ש הרמב"ם בהלכותיו

אחרי מות

יש בה כ"ח מצות שני עשין וששה ועשרים לאוין

קפד (ל"ת צה) שלא יכנסו הכהנים אל מקומות המקדש אלא כדי לעשות עבודתם בעת שנצטוו בה ולא זולת שנאמר ואל יבא בכל עת. אל הקדש. מבית לפרכת. אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות: