אלה המצות קכז

קיימא. ושורפין עליה טהרות

וסוף בר צוונו להתרחק מכל דבר המטמא גוף ונפש. ולהיות ישראל קדושים ופרושים. כי הפרישות מביא לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים. וטהרת הגוף מביאה לידי טהרת הנפש מן הדעות זרות. וקדושת הנפש גורמת להדמות כשכינה. שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. ולכן אסרה לנו תורה להתקרב לאחת מכל העריות. ואפילו בלא ביאה כמ"ש ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וארז"ל אין לי אלא נדה בלא יקרב ולא יגלה. מנין לכל העריות ת"ל איש איש אל כל שאר בשרו. לא תקרבו לגלות ערוה וגו' שמא תאמר יהיו חייבין כרת על הקריבה. ת"ל ונכרתו הנפשות העושות. על העשיה. ולא על הקריבה. כי הקריבה כגון נישוק וחיבוק וגיפוף מביא לידי ערוה. והכי משמע קרא לא תקרבו. כדי שלא תגלו. ואין איסור לאו זה אלא על הקרובות שהן בכרת. או אשה נדה או אשת איש. אבל שאר חייבי לאוין אע"פ שאין בהן לאו. הוא אסור חמור. והרמב"ם ז"ל קבעו ללאו זה בסוף הלכות איסורי ביאה אע"פ שכתוב תחלה בפרשה

ודע שהזכור והבהמה אע"פ שהם במיתה לא נקראו ערוה. ולא שאר בשר. ואין הלאו הזה שייך בהם. אבל מכל מקום אסור הוא שומר נפשו ירחק מן הכיעור ומן הדומה לו. דכל כי האי לא גרע מחייבי לאוין ודעהו

כי אעפ"י שכל אותם שאינם בני ברית אינם מטמאים לא משום נדה. ולא משום זבה. ולא משום יולדת. לפי שאין חלוק בין דמן לבשרם לנשמתן ולפיכך אמרו כי אין ש"ז מטמא עכ"ז שומר נפשו צריך שידע כי כבר גזרו עליהם ועשאום כזבים לכל דבריהם. והוזהרנו להתרחק מהם ומכחם כי אם אין מטמאי' הגוף מטמאים הנפש וכשהנפש לא מטוהרה. אוי לו לגוף המלביש אותה. ולפיכך הבא על א' מבנות העמים אשר הבדילנו ה' מהם אסרוהו משום נשג"ז. גם אמרו דאינן מטמאים לאחר מיתה. מה שאצל ישראל הוא להפך דאחר מיתה הוא אבי אבות הטומאה יען כל כחות הטומאה רודפים אחר המת הואיל ויצאה נשמתו הטהורה ממנו ובכל זה סוד ה'

קפב (עשה פח) להיות הזבה טמאה ומטמאה שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו'

קפג (עשה פט) שתקריב הזבה קרבן שתתרפא שנא