אלה המצות קכו

כאמור. אלא שאפילו הבא עליה יכול לבוא לידי חולי. פוק חזי דאפילו אוה"ע שלא קבלו תורה מתרחקים מן הנדה מחמת מיאוס אבל ישראל הוזהרו עליה. דאפילו שפסק הדם. ולא ראתה אלא יום ראשון טמאה כל שבעה. וצריכה שתשב ג"כ שבעה נקיים ולעולם אח"כ צריכה להטהר במי מקוה. כי אחר שבעה לא נשאר שום תמצית טומאה כי המים מעבירין כל טינוף ולכלוך. המוליד בנפש מיאוס וחולי.. וכל זמן שלא תבא במי מקוה עדיין היא בטומאתה. והבא עליה הרי הוא כמוה. כמ"ש ותהי נדתה עליו ונעשה אב הטומאה. וכן הבא על הזבה ועל היולדת. ועל שומרת יום כנגד יום

וחמשה דמים טמאים באשה. שכולן נוטים לאודם כי השחור אדום הוא. אלא שלקה. אבל הירוק והלובן טהור

בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות שבעה נקיים

וכל דם וכל כתם שהעבירו עליו שבעה סממנים בין עבר הדם או כהה. או עמד. מטבילו והוא טהור. וחכמי התלמוד שהיו בקיאים בכל מין חכמה ומדע שבעולם. היו יודעים להכיר ולהבחין בין דם לדם. ואומרים עליו זה טהור וזה טמא ואמיה דשבור מלכא תוכיח דאמרה יהודאי בתווני דלבא יתבי. ואמרה לברא תא חזי כמה חכימין יהודאי:

וממה שכתבתי לעיל ובארתיו במאמר הוסת בעיקר שורש טומאת הנדה והזבה נקבה תדע ותבין טומאת הזב בזכר. וחולי אחד לזכר ולנקבה. דגם זב זה זובו מורה עליו כי ירבה זרעו חוץ ממנהג הטבעי. והוא מותר הבא לו מצד חולי וארסו של נחש הממית. ולכן גם הזב הוא נעשה אב הטומאה. וכל הנוגע בו יטמא

ומכלל הפרשת הטומאה שבנדה הוא דצריך להתרחק מאשתו סמוך לוסתה שנאמר והזהרתם את בני ישראל מטומאתם. דחיישינן שמא תראה דם והיא תחתיו. ותהי נדתה עליו. ומטעם זה נהגו בנות ישראל לבדוק עצמן בשעת תשמיש

ועוד אמרו רז"ל בטעם הרחקת הנדה כדי לחבבה על בעלה. ולא יהיה כרוך אחריה כל שעה כתרנגול. דומיא למה שגזרו טבילה לבעלי קריין ומשום דלא היו יכולים כל העם לעמוד בה בטלוה לטבילותא. לתפלה ולק"ש. אבל טומאה של תורה. כדקיימא