אלה המצות קכ

קסא (עשה עג) להיות הנבלה טמאה ומטמאה במגע ובמשא שנאמר וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'

קסב (ל"ת פט) שלא לאכול שרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקין הוא לא יאכל: לוקה

קסג (ל"ת צ) שרא לאכול מיני שרצים הנולדים בפירות ובזרעים שנאמר אכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם: ולשון ספרי להביא אח שפרשו לארץ וחזרו. ולכן כל תולעת הנמצא בפירות ובזרעים חוששין להן שיצאו על שטח אותן הפירות. אעפ"י שאנו רואין אותם תוך הפירות אסור לאוכלן: ומי שאכל מהן לוקה ומזה ודאי יש לחוש ולאסור כל תולעת הנמצא בגבינה. ואין להקל בהן דלא כל עמא דבר דינא גמירי לחלק בין תולעת שיצא וחזר ונכנס בחור שנתהוה בו. והואיל שעל כל א' מהן לוקה. שומר נפשו ירחק מהם

קסד (ל"ת צא) שלא לאכול משרץ המים שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו'. (והרמב"ן ז"ל סובר שאין זה לאו מיוחד אלא לאו כולל)

ולפי שאיסור שרץ המים לא נמצא לו לאו מיוחד נשתמש הרמב"ם ז"ל על פי שרשיו אשר השריש בקרקע המשכן מספר הסמ"ק אשר לו עיין עליו דבאר דעם היות דאמרו במסכת מכות המשהה נקביו. ומאן דשתי מיא בקרנא דאומן עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם לא מפני זה יתחייב מלקות. לפי דפשטיה דקרא הוא בשרץ לבד. אבל נכהו על זה וכיוצא בו מכת מרדות מסובב מהטעם שכתבתי לעיל במצות ע"ב עי"ש

ודע כי שרץ נקרא שיש בו כח המוליד בדומה לו. והרומש נקרא המתהווה מן העפושים. אשר לא יתהוו מזכר ונקבה. וזהו ההפרש בין אמרו השורץ על הארץ. ובין הרומש על הארץ. ולפיכך אינן מין השרצים ורמשים ידוע לכל והאוכל מהן לוקה כמו שנתבאר במסכת מכות די"ו ע"ב אכל פוטיתא לוקה ד'. נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. ופירש הרמב"ם ז"ל פוטיתא שהוא גוף מורכב והוא עוף. ושרץ העוף. ושרץ הארץ ושרץ המים. ולפיכך לוקה ארבע דהנה באשר הוא ז"ל היה חכם מושלם בכל המעלות ובקי בטבעיות. העיד מה שאנו רואין בו דיתכן שיהיה דג. ושיהיה שרץ המים. וכמו כן יהיה עוף. ושרץ העוף: