אלה המצות קיט

השורץ עא הארץ החולד והעכבר וגו' שמנה שרצים אלו במותם מטמאים והשרץ והשכבת זרע מטמאין במגע לבד. ושיעורן בכעדשה לטמא אחרים. והבהמה בין טמאה בין טהורה. וכן החיה. במותה מטמאה במגע ובמשא. ושעור נבלתה בכזית. ואם נשחטה הטהורה. אינה מטמאה. ואם נפגמה בשחיטתה. שם נבלה עליה ומטמאה נמצאת למד דטומאת מת חמור מכולם שמטמא במגע ובמשא ובאהל למטה ממנו הנבלה. שמטמאה במגע ובמשא. למטה ממנה. שרץ וש"ז שאין מטמאין במשא. אלא במגע. ולא ידע אנוש ערך כל פרטי דיני טומאה וטהרה. בטעם שיש בהם. כי אם לחכמי ישראל הטהורים אשר להם נגלו כל מיני מסתורים. הי"ת יזכנו להיות נמנין עמהם: (הרמב"ן ז"ל אינו מונה דין הטומאות לפי שהן רשות מכל צד כמ"ש בסמ"ק שלו צ"ו)

קס (עשה עב) להיות כל האוכלין אחר שנתלשו ובא עליהן מים או כל דבר הנקרא משקה (שהן י"ד שח"ט ד"ם) מכשיר ורעים לטומאה שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא. והעיקר הוא שכל אוכל המיוחד לאדם. או שהוא מאכל בהמה. וחשב עליו למאכל אדם ונתן עליו אחד משבעה משקין. הוכשר לקבל טומאה. ואם נפל אחר כך עליו מהנבלות נטמא האוכל ההוא אשר ממנו נזון הנפש. ועיקרן של ישראל הוא ממקום טהור. ולכן טהרת הגוף מביאה לידי טהרת הנפש. וטהרת הנפש מביאה לידי קדושה. ולפיכך כיון שבמאכלים אשר יפלו המשקים הם נמאסים. א"כ כשיפול עליהם הטומאה יהיו נמאסים יותר ויותר. כי נתחברו הטומאה והמיאוס. ולכן גזרה תורה שיהיו אותם המאכלים טמאים לענין מקדש וקדשיו ותרומה ומעשר שני שיש בכל אלו קדושה וצריך להרחיק מהם כל טומאה. השבעה משקין הנז' מלבד הטעם הכמוס בהם ליודעי חן. י"ל לפי שהם נמצאים יותר מהשאר אצל בני אדם. המחובר לקרקע אינו מאכל אדם. ומה שהוציאו חכמים הענין הזה בלשון הכשר שהוא לשון טהרה וכשרו'. ומאי דנקט קרא לשון נפילה. ונפל מנבלתי עליו. צריכין אנו לחכמי האמת מה שקבלו בו. כי לפי הפשט לא תמצא ידיך ורגליך בבית המדרש גם את זה אל תנח ידיך כדי לדעת ולהוכיח כי סוד ה' ליראיו וגו':