אלה המצות קד

הזוהר ח"א דף ה' דיש רמז מזה שכתב את שבתותי תשמורו תרין דמעלי שבתא. ושבתא דיומא ממש. לית לון פרודא וכו' עי"ש

פו (ל"ת נא) שרא לישבע בשם ע"ו שנאמר ושם אלהים

אחרים לא תזכירו

(סמ"ג לא מנאה לעצמה אלא בכלל מצוה) ואפילו לעובדיה. וכן לא ישביעו אותם בה. ואמרו בגמרא לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פ'. והעובר על לאו זה כלומר שישבע באיזה דבר שיחשבו בו הטועים לאלהות על צד ההגדלה חייב מלקות. ועוד שם אמרו באיסור חיבוק ונישוק וכיבוד לפני הע"ז שהם פעולות המורות כבוד ואהבה. על כלם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקיים בשמה. דבקיום זה מורה שיש ממש בה. והוא מגדיל יראתו של עו"ג כאלו יש בה חשיבות

פז (ל"ת נב) שלא להדיח אחר ע"ו שנאמר לא ישמע

על פיך. (זו אזהרה למדיח) והעובר על לאו זה חייב סקילה. והעיקר הוא להרחיק את ישראל מהע"ז. ולכן תראה שהמדיח לשאר עבירות אפי' לג"ע וש"ד. אינו חייב מיתה וזה המדיח לע"ז נדון בחמורה. גם אין בכל חייבי מיתות שמכמינים לו עדים חוץ מזה, הכל מטעם האמור דהרי כל המודה בה ככופר בכל התורה כלה. ולכן אפי' שהמסית והמוסת לא עבדו ע"ז על ההסתה לבד חייב המסית מיתה כאמור דהרי תפס באומנתו של נחש הקדמוני אשר הסית את חוה וגרם מיתה לעולם ולעצמו. ומה הנאה יש לו בנשיכתו. כך מסית זה אין לו הנאה שהרי אפי' לא עבדה חייב מיתה הי"ת יצילנו מכל פגע רע וידריכנו לעבודתו

בעזרת אל המיוחד. נשלם יום אחד

ליום שני

פח (עשה לו) לחוג בשלש רגלים שנאמר שלש רגלים

תחג לי בשנה. ומענין החגיגה הוא שנעלה שם קרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג ואמרו בגמרא שלש מצות נוהגות כרגל חגיגה. ראיה. ושמחה.