אלה המצות קב

והיה ה' עם השופט. ומכ"ש כשהם דיינים מרובים דשכינה עמהם כמ"ש בדברי הימים ב' י"ט ועמכם בדבר המשפט וכתיב בקר אלהים ישפוט ומטעם זה נסמכו שתי מצות אלו. כדי שלא תאמר הואיל והוא באחד יכול ודן הוא לפי אמדן דעתו הברור לו שאין אחריו בירור. אעשה כן גם אני. אין אתה רשאי לעשות כן. כי הי"ת הוא היודע ועד את העתידות ולו לבדו תאות הסמיכה על ידיעתו שאין דומה לו ואין בן אדם שיוכל להשתוות אליו חלילה ממחשבה פוסלת זו שתעלה על דעת שום נברא בעולם. אך ורק במה שהרשות נתונה להחמיר אבל לא להקל ללכת בדרכיו. כגון ענין השוחד דבפירושא אתמר אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד לפייסו בממון בדבר כזה תשוה לו גם אתה אבל באמדן דעתך אתה חסר דעת. ואין לך לשפוט כי אם עפ"י עדים וראיה ברורה כאשר הוא לפניו ית' דשמים והארץ הן הם עדיו על הכלל ועל הפרט כנודע ומוסכם אצלינו בעלי האמונה: תש

פד (עשה לד) להשמיט בשנה השביעית מה שתוציא

הארץ שנא' והשביעי' תשמטנה ונטשתה: לשון המכילתא והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה כרם מיוחד שהוא בעשה. ועוברים עליו בלא תעשה. אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בל"ת. דהנה באומרו והשביעית תשמטנה ונטשתה כולל כל מה שיצמיח מן הארץ בשנה השביעית. מן התאנים והענבים והזתים ואפרסקין ורמונים והחטה והשעורה וזולת זה הודיענו שהשמטת הכל מ"ע. ואח"כ פרט במאמר כן תעשה לכרמך וגו'. וזה באמת בכלל כל מה שיצמיח מן הארץ. ואמנם בא הצווי בכרם וזית לבד משום דכתיב וענבי נזיריך לא תבצור א"כ באה אזהרה ביחוד על תבואת כרם לומר לך כמו שהכרם הפקרו מ"ע ומניעתו בל"ת כן הזית ושאר פירות מניעת הפקרם בל"ת. ולא היתה נוהגת אלא לפירות א"י. וכל מצות השמיטה לקבוע בנפשותינו אמונת חדוש העולם לאפוקי מדעת המאמינים קדמותו

פה (עשה לה) לשבות בשבת שנא' וביום השביעי תשבות

נכפלה מצות שמירת שבת להיות שהיא שקולה כנגד כל התורה. עד שאמרו רז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין. ושמא תאמר הואיל ושנת השמטה קרויה שבת וכלן בטלין. כמ"ש תשמטנה מעבודה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש.