עץ הדר פג

שאינו ידוע לנו לאיזה צד נהי' נוטים שפיר מכריעים מן השמים. כמו שהכריעו ע"פ ב"ק בפירוש של אחרי רבים להטות היא אפי' במקום דמיעוטא מחדדי טפי, ועפ"ז קבעו הלכה כב"ה, די"ל דה"ה בכל עניני הלכה מחודשים ועפ"ז יהיו דברי קבלה דברי תורה ממש, כיון שאין סתירה ודאי לדבריהם מה"ת, ויהי' הלל דאורייתא, לפ"ד תוס' דראוי לפסוק כותייהו, ככלל הפוסקים דקי"ל כתוס' זולת במקום שהרי"ף חולק. וכאן לא נמצא גילוי דעתו של הרי"ף ע"ז ועיי' שם הגדולים (מערכת גדולים אות יו"ד סי' רנ"ד) ומדבריו נראה דס"ל דהב"ק שיצא דהלכה כב"ה הוא ענין אחר, ומ"מ הספק של אחרי רבים להטות אם הוא אפי' במקום דמחדרי המיעוט טפי לא הוכרע. ולע"ד יותר מסתבר לומר דהב"ק מכריע את הספק שבהלכה ע"פ טעמו המסופק לנו מצד התורה ובזה נקרא רק מכריע בתורה כיון שיש לנו ע"ז ספיקות וטעמים, אבל לומר שהב"ק יאמר דבר חדש שאין לנו בו שום התחלה לא מסתבר דיהי' בזה מחלוקת, דפשטא דסוגיא דתמורה (ט"ז א') מוכח דליכא חולק ע"ז, וכבר הכריעו יהושע ופנחס דאפילו במקום ספק ג"כ לא בשמים היא שהרי שם נשתכחו ההלכות ואמרו להם שאל, ומ"מ השיבו לא בשמים היא, אלא ודאי דצ"ל אליבא דתוס', דשם לא היו ידועים צדדים של ספק, א"כ הוי כתורה חדשה, וזה א"א, דע"ז נאמר לא בשמים היא. אבל כשנודע לנו צדדים של ספק שפיר מכריעים מן השמים את צד הספק שלנו ונמצא שהנבואה חוזרת לד"ת. ע"כ הוי' דאורייתא, וה"ה כל דבר הבא בדברי קבלה מעניני מצוה. ע"כ צ"ל לפ"ז דקדם לנו לכה"פ איזה צדדים של ספק, וי"ל שלא הי' לנו מוכרעים ובאה הנבואה והכריעה והשיבה לנו את המסופק לנו לד"ת ע"כ הוי' דאורייתא ממש. ולפ"ז כיון שצד הספק הי' על פירוש של אחרי רבים להטות, כיון שאנו סומכים. אב"ק ע"כ דהב"ק הורה לנו הכרעה קיימת, דאחרי רבים להטות הוא אפי' במחדדי טפי, אלא דקשה לפ"ז דעת רבנו האי גאון (המובא בשה"ג שם בשם חדושי רמב"ן לסנהדרין) שכתב, שאם אחד מהדיינים הוא גדול מהשנים י"ל דלא אזלינן בתר רובא, משמע, דס"ל דבאמת היכא דמחדדי טפי ל"א בת"ר, ולפ"ז יהיה ענין הב"ק בלתי נקשר בטעם הספיקות שלנו ויקשה טובא, דמסוגיא דתמורה ודאי מוכח דלה"פ בלא צדדי ספק לכו"ע אמרי' לא בשמים היא, וקשה מאד לחלק ולומר דאם יש צדדי ספק שוב סמכינן אב"ק על עצם ההלכה, אבל הספיקות הנובעים מזה למק"א לא הוכרעו, דסוף כל סוף אם נאמר שהוכרע מן השמים לא מטעם ספיקות ה"ז כתורה חדשה שבודאי ע"ז נאמר לבש"ה, ובהכרעת דיינים אזלינן תמיד בתר הטעם, שהרי אמרינן סנהדרין (ל"ד א') דכשאמרו שנים טעם אחד משני מקראות אין מונים להם אלא אחד, הרי דמשגיחין על שורש הטעם (ועיי' ש"ך חו"מ סי' כ"ה סקי"ט), ואולי י"ל דס"ל להגאון כיון דאמרינן (בעירובין י"ג ב') מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי