עץ הדר עח

זאת הנבואה לא באה לחדש שום דבר במעשה. וזאת הנפ"מ היא רק להזהיר יותר על פרט זה של ד"ת וע"ז נתנה נבואה לזרז במצות בכלל ובכל מצוה פרטית בפרט לפי חשיבותה שיראו בדרך נבואה, כמש"כ הרמב"ם (במסוה"ת שם ה"ב) ועפ"ז י"ל דאע"ג דבשם דאורייתא אי אפשר לקרא לדברי קבלה והינו משים שאינם פועלים על ענין המעשה כמו דברי תורה אבל ג"כ א"א לקוראם לאו דאורייתא מפני שכל מה שנוגע לדברים שבלב יוגרם ממילא איזה נפ"מ למעשה בדרך הסתעפות, וי"ל דבכה"ג סמכי' ממש אנבואה, דוגמת עד אחד שמפורש אמרה תורה: „לא יקום לכל עון ולכל חטאת“. ומ"מ הרי כתב הרמב"ם (פט"ז סנהדרין הלכה וי"ו) דאין צריך שני עדים כ"א בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו כיון שהוא מוחזק אפי' ע"פ עד א' אח"כ הוא לוקה ג"כ, וכפ"ט דנזירות (הלכה י"ז) דמקורו טהור בד' הירושלמי (נזיר פ' שני נזירין) דמהני עיקר עדותו בע"א לענין המסתעף. ומה שתמה במשנה למלך פ"ג דנזירות ה"ב) על הכ"מ דסנהדרין. וכתב שדבריו תמוהין, ולא פירש מהו התימא, והכונה פשוטה היא מפני מה שהוצרך לומר בסנהדרין בטעם הרמב"ם דהאיסור עצמו יוחזק בע"א, שלמד כן מהא דע"א נאמן באיסורין, משמע שנאמן לאסור. וע"ז תמה דאין זה המקור כלל, דמה בכך אם נאמן לאסור, מנין לנו שנאמן ג"כ על המסתעף אח"כ למלקות, והי' ראוי שיביא את הירושלמי דפ' שני נזירים כמו שהביא בה' נזירות הנ"ל. אמנם נראה דהכ"מ הי' צריך להוספה, זו דע"א נאמן באיסורין כאן, מפני שבה' נזירות איתא: ונהג נזירות על פיו, וכיון שנהג נזירות על פיו הרי הודה לו. והוי ע"א בהודאה דנאמן. אבל כאן שאומר חלב כליות הוא זה. וכש"כ כשאומר על אשה שהיא גרושה או זונה, שהיא נגד החזקה הלא לפי רוב הפוסקים קיי"ל (ביו"ד סי' קכ"ז) דאין ע"א נאמן בדאתחזק היתירא לאסור, וי"א דאינו נאמן כלל אפי' בלא אתחזק ועי' ש"ך (סי' קכ"ז ס"ק כ"ו) דחידש דנאמן לעשותו ודאי, ומ"מ הדבר אינו כ"כ ברור שאפשר לומר שהדבר נשאר בספק כמקדם, ומה שהוא נאמן הוא רק נאמן להתיר, וי"ל דהיתר יותר חשוב קרוב לחזקה מאיסור וכה"ג דכתב הגאון בית אפרים בתשובה דידן לענין סברא דזוז"ג, משום דהאיסור הוא מצד חידוש התורה, ואם נסבור כן א"א כאן שיהי' הע"א מועיל אפי' להחזיק האיסור, שאח"כ יוכל לבוא לידי מלקות כיון שלא יוחזק מעולם לודאי, ואע"פ דאיתא כן בירושלמי ראוי לחוש שמא חסר תנאי שהודה לו ע"ז כמו דבעינן בנזירות נהג נזירות, והרמב"ם דסתם לה סתומי, סובר הכ"מ דס"ל דא"צ הודאה כ"א בדבר דלא אתחזק, לא איסור ולא היתר, נאמן ע"א לאסור בתור ודאי כד הש"ך, ומשו"ה פועלת עדותו שאח"כ הוא לוקה ע"ז. אבל אם בשעתה לא היתה מתקבלת לודאי ל"ה מועיל אח"כ להלקות ע"י, ואף שאשה בחזקת כשרות עומדת, י"ל דס"ל לרמב"ם דטעמא דחזקת כשרות הוא משום דרוב