עץ הדר עז

התקדש חג, דהלל דר"ח אינו בכלל, דלילה המקודש לחג טעון שירה, ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה, ור"ח לא איקדש בעשיית מלאכה. וכבר העיר בזה בלח"מ, ונדחק שהכונה היא שאין לו סמך בתורה. ולפו"ר קשה מזה טובא על הרמב"ם שהוא ז"ל השריש בשרשיו בספר המצות (שורש ב') שאפי' הדברים שהם מכלל דברי סופרים לפי שיטתו, אלא שאמרו מפורש המעתיקים ע"ז שהוא דאורייתא או גוף תורה נמנה אותו מצד הקבלה שהי' להם שדבר זה דאורייתא, ואם נאמר שיש מקום לומר שמה שאמרו לשון דאורייתא הוא לאו דוקא כ"א סמך מה"ת, א"כ מאי מהני מה שאמרו שהוא דאורייתא על דברי סופרים, ומהיכן הוי, ראי' שהוא מקובל בכלל המנין שמא כוונתם על סמך מה"ת, אלא ודאי דהרמב"ם ס"ל דבכ"מ שהוזכר בגמ' מדאורייתא היינו מה"ת ממש א"כ למה לא נאמר כאן ג"כ מדאמר רבא הילולא דר"ח לאו דאורייתא מכלל דאידך הילולא הויין דאורייתא וצ"ל דהרמב"ם לא אמר שמועיל לשון שמפורש בגמ' שהוא דאורייתא כ"א על מה שהוא דברי סופרים שעליהם יש מקום ספק שמא הם דאורייתא, ע"כ מועיל מה שפירשו חכמים ואמר עליו לשון דאורייתא, אבל מה שהוא מדברי קבלה א"א בשום אופן שיהי' ממש דאורייתא. דמה שנאמר בנבואה לא יוסיף ע"ז ענין חיוב מצד המצוה לדורות דאין נביא רשאי לחדש דבר כדקי"ל בתמורה (ט"ז א') דאפי' ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא הי' אפשר להחזירם מנבואה מצד לא בשמים היא, ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וזאת היא דעתו של הרמב"ם היסודית (בפ"ט. מה' יסודי התורה הלכה ד') שכתב „וכן אם עוקר דבר מהדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה שד' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני ה"ז נביא השקר ויחנק. וכיון שמצד הנבואה א"א שתתחדש ההלכה אפי' במקום ספק ע"כ אנו צריכים לומר הלכתא נינהו ואתא נביא ואסמכינהו אקרא. וכזבחים (י"ח ב' ועוד כ"ח) עד דאתי יחזקאל מנא לן, אלא הילכתא נינהו ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא. א"כ הכרח הוא שהוא רק מצד ההלכה ולא מצד המקרא. ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם מודה דדברי קבלה כיון שהיא נבואה כדברי תורה דמי מצד עצמם, אלא שמפני שלענין הלכה א"א שיהי' הדיבור של נבואה מקור ההלכה לדעתו, ע"כ לא מהני מקרא דדברי קבלה שיהי' נחשב בכלל ד"ת, לענין שלא יהי' נקרא דברי סופרים לענין כל דבר הנוגע לדינא, כיון דאין נביא רשאי לחדש הלכה, ועפ"ז י"ל דהיינו טעמא דבה"ג שחושב המצות של ד"ק כשל תורה, דס"ל כיון דע"כ מה שנאמר בנבואה הוי כבר ידוע הלכה למשה מסיני, ולענין דין הנוגע למעשה י"ל דס"ל דהלממ"ס שוה לענין ספיקות וכל עניני חומר לד"ת, א"כ ליכא שום חידוש של מעשה ע"י הנבואה, כ"א הנפ"מ הוא רק נפ"מ שכלית לבד אם נאמר שחשיב איזה דבר מ"ע גמורה או ענף מצוה, שיש נפ"מ רק לעשותה ביותר קדושה ושמחה כשנדע שהיא מ"ע גמורה בפ"ע, דבלא"ה הרי אין שום נפ"מ בין דברים שנמנים בכלל המנין או שאינם נמנים. א"כ הרי