עץ הדר נב

הוא מה שיוצא מרשות גבוה לרשות הדיוט, או התיעוב הוא עצם הענין מה שיש מום בקדשים. ונפ"מ דאם התיעוב הוא רק עצם הענין של מציאות המום, יהי' צורם אוזן בכור דומה למעשה שבת וחורש בשור וחמור, שאין להקשות כלל לפי המסקנא מכל שתיעבתי, אבל אם נאמר דהתיעוב הוא הכניסה לרשות הדיוט, אז יש להקשות ג"כ לפי המסקנא, כיון שאמרה תורה דקדשים שהוממו מותרים להדיוט כצבי ואיל, ולא נשארו באיסור גבוה דבי גזא דרחמנא כדמצינו בקדשים פסולים אחרים כחטאות המתות ואשמות הרועות, ש"מ דהיציאה מרשות גבוה במום אינה תועבה כלל, ע"כ אמרי' דרק המציאות של המום היא התועבה, וע"ז אין להקשות מכל שתיעבתי דהא דמי למעשה שבת דמותרין. ועפ"ז אנו יכולים לקיים ד' הרא"מ והלבוש אפי' לפי קושית התוס', ולומר שבכל מקום חוץ מענין פסולי המוקדשים יש חילוק בין בידים לממילא, וכן בין לאו עביד לה ב"ח או אי ב"ח, וכסברת הלבוש, ואה"נ דבבשר בחלב ליכא להך מ"ד דיליף מכל שתיעבתי איסור דאורייתא כ"א כשנעשו ע"י אדם כד' הרא"מ, או ע"י ישראל כסברת הלבוש

כ) ובמה שכתבנו (אות י"ח) מחילוק המבואר בד' רש"י שבין סוג כל שתיעבתי שמה שרק נעשה בו איסור ולא נתחדש ענין מה שאוכלים מעצם האיסור דמי לחורש בשור וחמור דמעשה שבת הוא דכותייהו. וצ"ל אע"ג דאפשר במעשה שבת ג"כ חידוש הענין ע"י העבירה ממש כבשר בחלב ע"י בישול וכיו"ב, אבל מ"מ כיון שהוא איסור מצד הזמן אין זה החידוש מונח בעצם האיסור, והוי רק משום לתא דעביד בי' איסור, וכה"ג דכתבו הפוסקים בחו"מ (סי' ר"ח) דלא אמרי' אי עביד לא מהני מה"ט בענין איסור התלוי בזמן, וכן מטין ד' תוס' בסוגין דחולין (ד"ה החורש) שכ' דאין האיסור ניכר במעשה שבת, אבל מה שנתחדש גוף הדבר ע"י התיעוב זהו ענין כל שתיעבתי, הנשאר קיים במסקנא דדמי לבשר בחלב, שנתחדש ע"י האיסור צורה חדשה של התערובות מה שלא הי' קודם, ומה"ט י"ל הוי דינא דאיסור הבא ע"י תערובות אין בו דין ביטול, (וכתוס' נדה ס"א ב' ד"ה בגד) משום כיון שהאיסור בא ע"י תערובות שכ"א בפני עצמו מותר, ש"מ שהעירוב נותן צורה חדשה על כל הדבר, ולא מצינו ביטול בכה"ג, דלא מצינו ענין ביטול כ"א מצד האיסור המעורב בעצמו, שעירובו אוסר בין בלח בין ביבש, אבל מה שהאיסור פועל לחדש דבר חדש בכל הענין ע"ז לא מצינו ביטול, ודמי בכה"ג לפעולה אחרת שאמרה תורה שעי"ז יעשה איסור שאין לה ענין לביטול, והוי כמו נוגע בטומאה או קדשים שיצאו ונתפגלו וכיו"ב. ולפ"ז יש לדון אם הא דכתבו התוס' שכששניהם היתר ושניהם נאסרים אח"כ אין בו משום ביטול, אם הוא דוקא כששניהם נאסרים, אבל אם יהי' לנו איסור שאחד אוסר דבר המותר ע"י תערובתו והשני עומד בהיתרו, אז י"ל דכאן יש לנו ג"כ ענין של ביטול שהרי יש לנו עירוב של איסור והיתר, ודוקא בשעטנז ובשר בחלב ששניהם נאסרים ובתחלה היו שניהם מותרים, ע"ז אמרי' דנתחדשה על שני הדברים צורה חדשה. ע"י פעולת ההרכבה ואין אנו צריכים לביטול,