עץ הדר נ

קטן או ע"י עכו"ם דעכ"פ נעשה בזה מעשה התועבה, אבל ממילא ל"ה בכלל וכד' הרא"מ. א"כ נוציא מזה דגר לדעת רש"י יהי' קצת חדוש בבשר בחלב אליבא דר"א דיליף לה לאיסורם מכל שתיעבתי, דאם נתבשל ממילא בלא מעשה אדם לא יהי' אסור מה"ת. ולפ"ז לא נפלאת ורחוקה היא כ"כ מה שי"ל שלשיטת הלבוש יהי' לר"א איסור תורה רק כשבישל ישראל, אבל אם נתבשל ע"י מי שאינו ב"ח אינו אסור מה"ת, ולא נחלקו אלא בפרטים דרש"י והרא"מ חושבים בכלל תיעוב כל אדם, אבל המעשה צריך שיעשה דוקא בידי אדם אפי' לאו ב"ח, ולהלבוש צ"ל דדוקא בב"ח חשיב תיעוב חוץ מענין שהוא מצד עצמו נתעב דהכל חשובים לזה כבני חיובא. וכה"ג דכתב קרא בשפיכת דמים: „ומיד כל חיה אדרשנו“. ועי' מו"נ (פי"ז משלישי) במה שמשיג על הגאונים בענין עונש בע"ח ולכאורה מקרא מלא זה מסייעם ומד"ר (פ' ל"ד י"ט) דרש לפסוק זה: מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להרגו וזה מסייע לדעת הרמב"ם, וי"ל דד' מד"ר זה הוא המקור לד' הר"מ בפ"ט דמלכים ה"ד) דב"נ נהרג בכפת את חבירו לפני ארי, מה שא"כ בישראל (כרבא סנהדרין ע"ז א'). ועכ"פ מה שהקשה בשער המלך (בפ"א דכלאים ה"ז) ע"ד הרא"מ מסוגי' דחולין (שם) דלפ"ד מאי קאמר בגמרא: „מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.“ שמא האיסור לגבוה הוא אפי' כשנרבעו מעצמם וזה הוא שמותר להדיוט, אבל כשנרבעו ע"י אדם אסורים ג"כ להדיוט. ולפמש"כ אין לדמות ענין הרבעת בהמה לענין אחר, חדא: דזה חשוב תיעוב אפי' בבע"ח עצמם כדכתבתי, מדקרי לה השחתה במבול ונענשו ע"ז ותו. דלמ"ד ב"נ מוזהרים על הכלאים דהרבעה, לא נאמר כלל דמה שאסרה תורה יהי' דוקא כשנרבעו בידי אדם, אבל כשנרבעו מעצמם מותר, שכיון שאין זה דרכם של כלאי בהמה להיות נרבעים כ"א ע"י בנ"א כד' הרמב"ם במו"נ הנ"ל. א"כ הוי מה שנרבעו מעצמם מלתא דלא שכיחא כלל וכה"ג לא תוציא תורה מן הכלל דומיא דבישול בלא בלוע וכמש"כ. ואע"פ שעצם דברי הרא"מ שנראה דס"ל דאתיא כהלכתא אליבא דידן הא דספרי דצורם אוזן בכור הוא בכלל כל שתיעבתי, הם נראים תמוהים מאד, כמו שתמה עליהם כבר במשנה למלך (פ"ד מהלכות בכורות ה"א ד"ה ודע) וכתב שהקיף אותו חבילות של תשובות, מ מ אנו יכולים ללמוד ממנו עצם הסברא שיש מקום לחלק בענין כל שתיעבתי בין ע"י מעשה ושלא ע"י מעשה וק"ו שיש מקום לחלק בין נעשה באיסור ללא נעשה באיסור שהוא מונח יותר במשמעות של כל שתיעבתי לך

יט) אמנם אע"פ שכתבתי (אות י"ז) מדברי רש"י שאין מבואר מפורש שיהי' ענין של כל שתיעבתי בממילא, כ"א ע"י מעשה, אלא דס"ל דאפי' ע"י מעשה של אינם ב"ח, ג"כ חשיב מעשה תועבה לענין זה, אבל בד' התוס' (תמורה ד' ב' ד"ה רבא) הוא מפורש שכתבו דה"ט דצורם אזנו של בכור אינו בכלל כל שתיעבתי כמו בשר בחלב משום דדוקא בשר וחלב נפיק מניה הואיל ואפי' נפל ממילא חתיכת הבשר בחלב אסור, אבל צרם. אוזן דממילא מותר אינו בבל תאכל אפי'