עץ הדר מח

די"ל כיון שיש היתר ע"י ב"נ מותר ג"כ כשהיתה ההרבעה ע"י עצמם, כיון שהאיסור איננו כלל מוחלט. אך גם בלא"ה י"ל שאנו צריכים דוקא לכללא בתרא דחשיב תועבה הרבעת בהמה אפי' אצל בע"ח וק"ו אצל ב"נ, דמצד הכלל של לא פלוג, י"ל דאינו שייך כ"א באיסור שאמרה אותו תורה מפורש בדרך פרט כה"ג דמצות שבירת כ"ת דבישול קדשים, דלא נוכל להוציא מן הכלל בישול בלא בלוע, אע"ג דברור לנו שהיסוד הוא מצד בלוע, משום לא פלוג, ולא אזלי' בתר טעמא אפי' כה"ג דמוכח טובא, עד שאנו למדין מטעמי' עכ"פ להחמיר, וי"ל דה"ה דאזלי' להקל נמי, אם יזדמן איזה קילא יוצאת מזה, דא"ז מטעם ספק כ"א מצד המדה של לא פלוג. אבל בנ"ד שהדבר נלמד מהכלל של כל שתיעבתי פשוט הוא שאינו נכלל בהכלל כ"א אופן של תועבה, והאופן שאינו של תועבה לא נכנס לכתחלה בכלל האיסור, וא"צ כלל לחלקו עד שנאמר עליו לא פלוג: אמנם טעמא בתרא דחשיב בכלל תועבה כלאים דהרבעת בהמה א"ש בכל גווני דאין לחלק בו, אלא דמה שיש להקשות עכשיו דאסרה תורה להקדש ולהדיוט יצא מכלל זה להיתרא בזה הלא י"ל שמא איסור גבוה אינו כ"א ע"י תועבה, דהיינו ע"י אדם למ"ד דב"נ הוזהרו ודוקא ע"י ישראל למ"ד לא הוזהרו, זה יש לתרץ בשני האופנים, בין מצד דחשיב תועבה בכל גווני, ובין מצד שמה שאסרה תורה מפורש לא תוציא את המעוט מן הכלל. מיהו למ"ד דב"נ אינם מצוים צריכים אנו לתרץ על קושיא זו בחד תירוצא, דלעולם חשיב תועבה, דאין לומר דלא חלקה תורה ביוצאים מן הכלל, דאם אין ב"נ מצווים הרי היוצאים הוי רובא דעלמא כמש"כ. וניחא בזה ג"כ מה שהקשה עוד בב"א שם דמנ"ל דכלאי זרעים מותרים כשנזרעו בעבירה, שמא דוקא כשבאו מעצמם מותרים, וכלאי בהמה שמותרת להדיוט היא ג"כ בזה האופן, וכיון שכתבנו שכלאי בהמה אין לחלק בהם דאם היו אסורים משום תועבה היו אסורים בכל גווני ע"כ כיון שמותרין מותרין הם בכל גווני ולית בהו משום כל שתיעבתי, א"כ ה"ה דכלאי זרעים דהוקשו להם כדאמרי' בגמ' (שם בסוגיא) ה"נ דמותרים ככל גוני אפי' כשנזרעו בידי אדם, ולפי מש"כ לעיל, דמקיים י"ל כיון דהוא אסור הוי כזורע בידים ואיכא כל שתיעבתי ממש בתועבה של איסור, א"כ אין מקום להקשות כלל בכלאי זרעים שהרי כ"ז שלא נודע לו מותר אפי' בכלאי הכרם דאסורים, ואין מקום לאסור בכלאי זרעים. א"כ כל עיקר השאלה היא רק כשנודע לו, אלא שלא נזרעו בידי אדם, א"כ י"ל דזהו ממש בעבירה ואין ציור לכלאי זרעים בלא עבירה. אמנם זהו רק לפי הנראה מבואר מדברי כ"מ (פ"א דכלאים הלכה ג') ועפ"ד הירושלמי (ברפ"ז שם) דאיסור במקיים יש אליבא דכו"ע, ולא נחלקו חכמים ור"ע כ"א לענין מלקות, אבל לפי דברי תוס' דע"ז (ס"ד ד"ה סברוה) דמשמע דלרבנן ליכא איסורא כלל במקיים בכלאי זרעים, א"כ משכח"ל כלאי זרעים בלא מעשה של תועבה, דהיינו כשלא זרעם בעצמו, ואח"כ הוא מקיימם בידיעתו דבכה"ג בכלאי הכרם אסורים באכילה והנאה, א"כ יש להקשות שמא מה שמותר הוא דוקא בכה"ג, אך כיון שילפי' מהרבעת בהמת ושם בכל גוני מותרים הכלאים, א"כ גם