עץ הדר מז

מכמה מקומות, ומדבריו בת' מוהר"ם מלובלין (סי' קכ"ג) בדבר הגט שכ"מ דשם), וי"ל דמשום דמסתבר ליה בענין כל שתיעבתי ששייך דוקא כשבא האיסור ע"י עבירה ממש, ולא כשיש בענין עבירה אם הי' נעשה ע"י ישראל, שלכך יהי' ג"כ בכלל כל שתיעבתי אפי' אם נעשה בדרך היתר, ע"כ י"ל דהוא ז"ל פי' הסוגי' דלעולם בשר בחלב למ"ד דגמרי' מכל שתיעבתי יהי' רק אז אסור מה"ת דוקא כשבשל ישראל באיסור ואידך הוי לדידי' רק מדרבנן ולדינא לא נפ"מ לדידן דקיי"ל דאיסור בב"ח מג"פ לא תבשל נפ"ל כתנא דבר"י (קט"ו ב' שם), ואצל כלאי הכרם באמת כך הוא, דבעינן או שיזרע או שיקיים עכ"פ דהוי כזורע, ובכלאי בהמה י"ל דהשחתת הדרך הוי תיעוב אפי' לגבי בהמה, וראי' לדבר שהרי לקו ע"ז במבול כדאמרו רז"ל ע"פ „כי שחת כל בשר את דרכו על הארץ“, גם י"ל דברוב בא כלאי בהמה ע"י הרכבה בידי אדם וכדכ' הרמב"ם במו"נ (בפ' מ"ט ח"ג) והתורה כללה את המיעוט ברוב, כי גם דרך התורה הוא, שלא לחלק משום פרטים היוצאים מהכלל וכד' הרמב"ם במו"נ (שם פרק ל"ד), וכמו שעשו חכמים כעין דאורייתא ואמרו לא פלוג רבנן בכה"ג. והגאון רבי ראובן ז"ל מדענעבארג העיר לי זה רבות בשנים האי כללא מסוגי' דזבחים, (צ"ה ב') בבעיא דרמי ב"ח תלאו באויר תנור מהו, ומפרש דילמא קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע ג"כ, ובודאי הדבר פשוט דעיקר השבירה הוא משום בליעת הטעם, וה"ה ענין מריקה ושטיפה, והרי גמרי' מניה שאר איסורים, דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם משום שהעידה תורה ע"ז מדאמרה „וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר“, (כפסחים ל' ב'), אלא משום דרוב עניני בישול א"א להם בלא בלוע, י"ל דבמיעוט לא חלקה תורה, כמו דלא פלוג רבנן בתקנתם, ומשו"ה עיקר איסור כל שתיעבתי י"ל הוא רק דוקא ביסודו במעשה האיסור, ע"כ הוצרך להקדים שב"נ הוזהרו על הרכבת אילן, ובהני כללא דכתיבנא, דהרכבת כלאי בהמה חשובים תועבה ג"כ אצל בע"ח וכש"כ דחשובים תועבה אצל ב"נ, אפי' למ"ד דלא נצטוו ע"ז. בצירוף הא דאמרינן, דמדת התורה היא שלא לחלק בפרטים היוצאים מן הכלל וכשאמרה ע"ד הרוב אסרה ג"כ את האופן הרחוק היוצא משום לא פלוג, ארווח לן לתרץ מה שהקשה הגאון בית אפרים ע"ד הגמ' (חולין שם) דקאמרי דכלאי בהמה מותרים להדיוט מדאסרה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דילמא היכא דנעשה ע"י תועבה כגון שהורכב ע"י ישראל אסור באמת אפי' להדיוט, ומה שהוצרכה תורה לאסור לגבוה הוא רק כשנעשה מעצמם או ע"י ב"נ למ"ד שאינם מצויים ע"ז. ולפ"ד א"ש דאם אך אסרה תורה כלאים מצד התועבה, אז לא הי' יוצא מן הכלל המיעוט דלא שכיח שאפשר שיבוא שלא ע"י תועבה, אלא די"ל דזה ניחא רק למ"ד דב"נ מצווים ע"ז, אז יהי' האופן האפשר שלא ע"י תועבה רק ע"י עצמם, שלא ע"י אדם וזה הוא מלתא דלא שכיחא כד' הרמב"ם (במו"נ הנ"ל). אבל אם ב"נ אינם מצוים ע"ז אז לא שייך כלל לומר שהוא מלתא דלא שכיחא באופן שאינו תועבה שהרי אפשר ע"י ב"נ א"כ שפיר י"ל דלהדיוט אסור ע"י תועבה כשבא ע"י ישראל ומותר כשבא ע"י ב"נ. ופשוט