עץ הדר מ

דאליבא דאביי דפריך: „אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה“. משמע דס"ל דלעבור ג"כ ל"ב כונה, ולדידי' תקשה קושית הטו"א דמבטל מ"ע ילקה משום בל תגרע. ולאביי ליכא לתרוצי דאינו לוקה משום דהלאו בא במבטל לגמרי מדין ק"ו ואין עונשין מן הדין דהרי בבתו מאנוסתו פליגי אביי ורבא (סנהדרין ע"ו א') ואביי ס"ל דילפינן מק"ו אם על בת בתו ענוש על בתו לא כש"כ, ועל קושית הגמ' וכי עונשין מן הדין, משני דגילוי מלתא בעלמא הוא, אלא דרבא פליג עלי' וס"ל דאפי' בכה"ג אין עונשן מה"ד, אבל לאביי במקום גילוי מלתא בעלמא עונשין מה"ד, ובודאי דמי מבטל לגמרי לענין מגרע מקצת, אם רק נאמר דיש כאן ק"ו הוא רק לגילוי מלתא בעלמא וכמש"כ. ולפמש"כ י"ל דל"א הרשב"א כלל למלתא במקום שאין שום דבר על מה לתלות הגרעון, אבל בדבר המעכב את המצוה שפיר כיון ששם המצוה חל יש כאן ג"כ בל תגרע. ובמכילתא משפטים (פ' ג' סי' נ') שארה כסו"ע לא יגרע רבי יאשיה אומר למה נאמר לפי שנאמר אם אחרת יקח לו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר ת"ל לא יגרע ממי גורעים מי שנתנו לו כבר, ע"כ מוכח ג"כ כיסוד ד' הטו"א בעיקר הענין דגרעון משמע שיש איזה דבר ממה לגרע, אע"ג דהמתרגם מתרגם לשון מניעה בכל מקום שיש גרעון כונתו הוא ביחש הדבר החסר שהוא מנוע, אבל מ"מ הלשון הוא כמובנו שיש שם איזה ענין על מה שיחול גרעון, אמנם ר' יונתן דס"ל שם דבבת ישראל הכתוב מדבר. ולא איכפת לי' לשון גרעון שיהי' דוקא מי שנתנו לו כבר, י"ל דס"ל כיון שיש כאן חק נשואין ויתר החובות, או לכה"פ קריאת, שם אישות (כישעי' ד' א' רק יקרא שמך עלינו, וכיבמות קי"ח ב'), א"כ יש כאן לעולם דבר כללי הראוי לסבול לשון גרעון, שהוא שם זיקת הנשואין בכלל, ושם אם מונע לגמרי ודאי עובר מדין ק"ו, וכבר דרשו שם במכילתא על החיובים דבהאי קרא במדת ק"ו עי"ש, ועכ"פ באתרוג המורכב יש לומר בל תגרע, אפי מצד שהוא חשוב כמין אחר והרי הוא כמי שאינו מ"מ יש כאן שם המצוה על שאר המינים. ומה שהקשה בטו"א, דאי הכי למה אמרו (סוכה ל"ג) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון. ומסיק משום דנפיק מני' חורבא. ואי יש איסור בל תגרע אפי' כשמחסר מן המצוה הפרט המעכב אותה, א"כ ל"ל למימר משום חורבא תיפ"ל דאסור משום בל תגרע, דהא האי פריש או רמון הוא לענין מצות אתרוג כמאן דליתא. ולפ"ד ז"ל יש להקשות יותר על שיטת הרשב"א דמבטל לגמרי ג"כ עובר בבת"ג וק"ו העושה ומחסר פרט המעכב, דלמה לברייתא לומר: לא יביא לא פריש ולא רמון, לשמיעינן דבאין לו אתרוג או אחד מד' מינים אסור לטול כמה שיש לו, משום שלא יעבר על בל תגרע. גם ש לדקדק שהי' ראוי לומר לשון מורגל אין ו אתרוג לא יבא לא פריש ולא רימון ולמה אמר לשון לא מצא אתרוג ע"כ נראה לע"ד מכאן ראיה לד' המרדכי (הובא בב"י ובמג"א סי' י"ג ס' ק"ח) דמותר מה"ת ללבוש טלית של ד"כ בלא ציצית בשבת משום כיון דאינו יכול לעשות ציצית אינו מבטל המצוה בזה, ומזה ידעינן בכלי חיובי מצות כשהוא אנוס ואינו יכיל לקיים