עץ הדר לח

בשוא"ת, י"ל דה"ה דיכולין הם לעשות כן בענין אותו קצת לחלוחית המצוה וצביונה שצריך להיות בה לענין בל תוסיף לעשותה כמי שאינה, וממילא ליכא בל תוסיף. ולפ"ז הא דב"ת שכ' הרשב"א שאינו שייך במקום צורך של מצות חכמים באמת מישך שייך הוא בהא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, וענין בל תגרע דמשמע ודאי כקושית הטו"א שדוקא כשעושה איזה דבר, ומ"מ הוא מגרע שאינו משלים, אבל לא כשאינו עושה מאומה, י"ל דמשו"ה העיר הרשב"א מענין בל תגרע רק בענין שופר בר"ה שחל להיות בשבת, ולא העיר ע"ז מיו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת לענין לולב, עפ"ד הרמב"ן בפי' התורה (ויקרא כ"ג ב') דמצות מקרא קודש ביו"ט הוא מה"ת היינו להתאסף ולעשות איזה ענין של תפילה מענין קדושת היום בציבור, וי"ל שהיא מצוה כללית על הציבור, ואולי אינה מוטלת על כל יחיד, ומשו"ה ניחא הא דאמרי' בשלהי ר"ה דשני עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולך למקום שתוקעין, ואין הולך למקום שמברכין, אע"ג דהא ודאי והא ספק, משום דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן. ולפ"ד הרמב"ן אע"ג דמטבע הברכות דרבנן מ"מ כללות ענינם וקיבוץ הציבור ע"ז הוי דאורייתא, די"ל דהיחיד אינו מחויב בזה כ"א כלל הציבור במקום שהוא נמצא וי"ל דהם מוציאים אפי' מה"ת עם שבשדות דאניסי, והוי דוגמא דמצות קידוש חדשים וענין יובלות התלויות בב"ד, או מצות קרבנות הציבור ובנין ביהמ"ק וכיו"ב דהחובה על כללות הציבור, מ"מ כללות הציבור שעושה הוא מקיים מ"ע דאורייתא. והנה ר"ה קראה תורה יום תרועה, א"כ מובן דמקרא קודש שלו צריך להיות מענין תרועה, שהוא ענין תקיעת שופר. ועפ"ז י"ל דבאמת זכרון תרועה הוא מה"ת ביום ר"ה שחל להיות בשבת, וכדאמרי' מעיקרא בר"פ ר"ה שחל להיות בשבת, אלא דאהא דיהי' מה"ת ג"כ האיסור לתקוע פריך שפיר דא"א שיצטרך קרא למשרא איסור שבות עכ"פ י"ל דבכלל יום תרועה וזכרון תרועה נכלל הכל הזכר והמקרא קודש שבדיבור עם התקיעות חוץ מהמ"ע המיוחדת שיש בתקיעות, שהרי אין הברכות והזכרון מעכב, א"כ מה שמתפללים וקוראין מקרא קודש של זכרון תרועה ובפרט בציבור חשוב כהתחיל את המצוה, וכשאינו תוקע נקרא שמגרע והוי שפיר בל תגרע, אלא שאינו עובר משום טעמו של הרשב"א כיון שהוא עושה לצורך וע"פ חכמים אין בו משום בל תגרע, ואולי י"ל דכ"כ יש כח ביד חכמים להחשיב את המצוה למצוה לענין קיום שלה לעצמה, ואת המותר שלא קיים, כיון שעשאוה לרשות שוב אין כאן בעיקר שום איסור של בל תגרע, שלא נאמר כ"א על מצוה. אבל עכ"פ זה מוכרח מד' הספרי דנקט ב"ת ובת"ג בברכת כהנים, ובד' מינים שבלולב ובפרשיות שבתפילין ובד' ציצית שלא יוסיף עליהם ולא יגרע מהם, דעכ"פ מד' מינים שבלולב מוכרח הדבר שאפי' כשיש דבר המעכב לגמרי במה שמחסר מ"מ יש ג"כ בל תגרע, ולא אמרי' דהוי כאילו לא התחיל כלל במצוה. והגאון טו"א נשאר ע"ז בתימא דפשיטא לי' מסברא שני אלה דבמקום שלא עשה את המצוה כלל לא שייך בת"ג, וגם דבמקום שעשה אלא שחסר דבר