עץ הדר לז

תגרע, ע"כ ס"ל דהא דמשמע מד' הרשב"א דכשמבטל מ"ע עובר על לאו דב"ת ליתא, ואין מציאות לבל תגרע לפ"ד כ"א כשמתחיל את המצוה ואינו גומרה, וגם ע"ז התנה דדוקא כשאינו גומרה בדבר שאינו מעכב, אבל אם אינו גומרה בדבר המעכב הוי כאילו לא עשאה כלל לא שייך בל תגרע כמו במי שלא עשה כלל המצוה. ויסוד דברי הרשב"א שהוא מהא דאין תוקעין בר"ה שחל להיות בשבת, שמזה הוכיח דכשיש ב"ת מ"מ משום תקנת חכמים דהוא לצורך ליכא, וה"ה בבל תוסיף, סתר במה שכתב בפשיטות דכיון שהוא שב וא"ת הוי בכלל יש כח בידי חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת. ונראה דהרשב"א חילק בין מ"ע לל"ת, דע"כ לא מצינו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת כ"א במ"ע כערל הזאה ואזמל דהעמידו דבריהם (כיבמות צ') אבל בל"ת לא מצינו. וי"ל דס"ל דל"ת חמיר מעשה וכפשטא דגמ' (בפ"ק דיבמות בסוגי' דעליה) דאמרי' אע"ג דעשה דוחה ל"ת, מ"מ ל"ת חמור מינה, אלא חידוש הוא שחדשה תורה לענין דחויים, א"כ אין לנו להוכיח דגם במל"ת יהי' כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, אלא משום טעמא דבדבר שהוא לצורך לא שייך לא בל תוסיף ולא בל תגרע, ובאמת יש לומר בשני אופני הא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת או דכ"כ מסרה תורה כח לחכמים להחמיר בדבריהם עד שאע"פ שהמצוה עומדת בחיובה מ"מ נדחית היא מפני דבריהם בשוא"ת, שהענין שלא לעבור על דבריהם בקו"ע חמור הוא מהאיסור של מניעת המצוה בשוא"ת, והוא כדמות דיחוי במצות כה"ג דטומאה דחויה בצבור למ"ד דס"ל הכי, או איסורי תורה חוץ מהני תלתא במקום פקו"נ או מילה בשבת למ"ד דהוי משום דיחוי, או די"ל דהתורה מסרה לחכמים כח להפקיע חיובה של המצוה במקום שהם רואים שיש צורך לזה בשוא"ת, וממילא כאשר המצוה נפקעת מחיובה על ידם נשאר החומר של שמירת דבריהם בתקפו, ואם נאמר שיסוד הדבר של יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת מיוסד הוא מטעם שיש ביד חכמים להפקיע כח חיוב המצוה ולעשותה כמו רשות י"ל דה"ה דליכא בל תוסיף במה שהוסיפו חכמים על מצות התורה, כיון דחזינן דבל תוסיף הוא דוקא כשיש עליו תכסיס המצוה, והראיה דלענין כונה הולך ענין ב"ת עם המצוה, דאם מצות צ"כ ה"נ דלעבור בעי כונה אליבא דכו"ע, נמצא שאם לא יהי' בענין שום שייכות למצוה ליכא בל תוסיף, א"כ י"ל דחכמים עשו לענין איסור בל תוסיף את המצוה כמו רשות ממש באין שום לחלוחית של מצוה. ובכה"ג הוי כמו בלא כונה למ"ד מצ"כ דאין בו משום ב"ת, שהרי מסתבר שעכ"פ א"א להיות ב"ת כ"א שיהי' איזה דוגמא להמצוה כמו למשל בל תוסיף דציצית בחוטין או ד"א מחפצים הדומין קצת, וב"ת דד' מינים במין פרי או לכה"פ דמיון סוגי כמו במצות מעשיות שיש בהם איזה כלי וחפץ ענין של חפץ, ובמצות דיבור איזה אמירה וכה"ג, כב"ת דב"כ בברכה, אבל דבר שאין בו שום סגנון של המצוה כלל י"ל דא"ז בכלל ב"ת, וכיון דחכמים יכולים להפקיע גם ממצוה גמורה את כל צד המצוה שיש בה ולעשותה כרשות וזהו כחן שמסרה להם תורה