עץ הדר לו

קדושין ופשיטת יד לקבל קדושין כל אלו הדברים צריכים להעשות בקידושין, והקידושין משנים את החזקה לגמרי, ע"כ התחלת המעשה כשאנו מסופקים רק אם נגמרו יתר הפרטים מריעה את החזקה, אבל כאן כיון שהמורכב איננו נקרא בשם אתרוג כלל לפ"ד הפוסלים, לכה"פ לפ"ד אותם הפוסלים אותו מצד שאין זה אתרוג וכמו שכ' בזה לעיל (אות ז'). שהוא העיקר היותר מבורר ופשוט שבטעמי הפסול דמורכב, א"כ אין פעולה זו צריכה להעשות כלל בענין הפקעת החזקה של חיוב האתרוג, ואדרבא די"ל עוד דאסור זה להעשות מטעם ב"ת, או משום שמא נפיק מיניה חורבא לכה"פ מדרבנן כהא דפריש או רימון, א"כ א"ז שום ריעותא כלל להקליש ע"י חזקת חיוב שמוטל אגברא לענין נטילת אתרוג, והא שנטל לשאר המינים י"ל ודאי אע"ג דהם מעכבים זא"ז מ"מ כיון שהם גופים מחולקים לא שייך לומר דנטילת גוף אחד יקליש החזקה דגוף שני. ומכל שכן דלפי מה דקי"ל לולב א"צ אגד א"צ כלל לנוטלם בב"א ואין לאחד ענין עם חבירו מצד חזקת נטילתו שפיר י"ל דחזקת חיוב דגברא לא אתרעי כלל. רק אליבא דהסוברים דהטעם של איסור המורכב הוא מטעם חסר או מטעם נעבדה בו עבירה לדידהו י"ל דמ"מ שמו עליו, ושייך ריעותא בחזקה. אלא דלדינא א"ז נוגע כ"כ דודאי הטעם היסודי של מוהרמא"ל המסתבר כ"כ וכד' המג"א שאין זה אתרוג כלל ראוי להיות עיקר בענין, ותו דאפי' תהי' ריעותא בחזקה נשאר ג"כ ספק חיוב מצוה של תורה ביום הראשון, ויהי' חייב לחזור וליטול, ואם נאמר דדבריהם מטין על שאר ימות החג זהו דוקא לענין בדיעבד, אבל לכתחילה הלא קי"ל דאין עושין ספד"ר בידים לכתחילה, ובודאי חובה להדר אחר מצוה ודאית, אפי' מצד עצמה חוץ מענין הברכה שכבר כתבו הגדולים שהי' בדור שלפנינו בעל חמודי דניאל וחתם סופר הובא בס' ברכת משה, דבמקום שלא מצאו כ"א אתרוג שיש עליו חשש הרכבה ול"ה אפשר באחר, אמרו בנוסח הברכה „בריך רחמנא“ כדי לאפוקי נפשייהו מחשש לא תשא. וי"ל כיון דהחשש הוא מטעם מין אחר גרע בזה מורכב אפי' מפסולים גמורים לפי אותה הדעה דס"ל שמברכין עליהם בשעה"ד דזהו רק באותם שהם עכ"פ ממין המצוה, ועיין פרי מגדים באו"ח (סי' תרמ"ט ס"ק כ"ח) שהעיר בסברא זו, ונראה פשוט שמכוונים הדברים ג"כ כלפי דברי הרדב"ז שהביא מג"א שם (ס"ק כ"ה) ואשרי הזוכה והמזכה שתעשה המצוה כתיקונה

טו) ובהך ללא דכייל לן מהרש"ל דיש הפרש אפי' בעושה מצוה ומחסר דבר המעכב בה לבין לא עשאה כלל, או שחיסר בה דבר שנאמר מפורש שהוא כאילו לא עשאה, אשכחנא פתרי בענין לאו דבל תגרע שהרשב"א בחידושיו (לר"ה ט"ז) אהא דתוקעין וחוזרין ותוקעין שהקשו תוס' דהא איכא בל תוסיף, כתב כיון דעושה הוא לצורך מפני תקנת. חכמים ליכא בל תוסיף, וה"ה דליכא בל תגרע כשאינו עושה ע"פ תקנת חכמים לצורך, ומשו"ה אין איסור בל תגרע ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין. וע"ז הקשה הטו"א דאין שייך כלל גרעון כ"א כשעושה איזה מעשה ומגרע ממנה, אבל כשאינו עושה כלל אין זה גרעון ואין כאן בל