עץ הדר לה

ממש של אתרוג ולימון, ואיך נוכל לצאת בפרי שאינה שלמה ואינה כצורתה, וככל יתר הטענות הנכונות שהובאו בת' מוהרמא"ל ז"ל. אלא שלפי מה שכתבנו נשאר קיים כל אותו הדיוק של מובן הביטול הפשוט שהכונה הוא שהיניקה נחשבת כולה מהשורש של גוף האילן העיקרי היונק מן הקרקע, ואין היחור עולה בשם כלל במילואו. ורש"י לא בא לגרוע סברא זו כ"א להוסיף עליה ג"כ הענין של זוז"ג מצד כח העבר, שבודאי לא יתכן לומר שמצד השירים של כח העבר יחשב הפרי אתרוג, בשעה שהיניקה שעל ידה גדל הוא עכשיו נחשבת כולה רק על שם השורש והיסוד של האילן המחובר לקרקע שעל ידו היניקה באה, כענין הזקנה לגבי הילדה ואע"פ שנראה מד' הר"ן שלא העתיק לשון רש"י אות באות כ"א תוכן הענין, אבל זה עצמו נותן מקום עוד לדייק יותר בשינוי הלשון, איך שיהי' בין שיהי' זה השינוי בין להן ובין לה בגרסתו ברש"י או שתיקן כך מעצמו הר"ן ז"ל, מרוחב לבבו הכונה נאותה בעה"י

יד) והנה בענין ספיקות המזדמנים במצוה, במקום שההכרח הוא להכנס באיזה ספק, נראה פשוט שראוי להקדים לצאת ידי חובה של אותו הספק הנוגע בעיקר שם המצוה, שאם הוא לצד הריעותא אז אין עיקר שמה עליה נגד ספק אחר שיש בדקדוק מצוה אפי' אם יהי אותם הדקדוקים מעכבים, מ"מ אין להם אותו החומר של עיקר שם המצוה. וכה"ג כתב הרש"ל ביש"ש ביבמות (פ' הערל סי' ג') דבתחילה רצה לחלק בין חיתוך לפריעה בענין המילה, דאע"ג דמל ולא פרע כאילו לא מל, מ"מ א"ז כ"כ מחסר המצוה כמו לא חתך, וסוף כל סוף אמר כיון שאמרו בפירוש כאילו לא מל, י"ל דהוי ממש שוה לענין העיכוב ומטי לה לענין שני מוהלים בשבת, אם החותך נקרא שעשה פלגא דמצוה או שנקרא לא עשה כלום. ומ"מ כתב דבציצין המעכבים את המילה אע"ג דהם מעכבים ודאי (והם מה"ת) מ"מ כיון שלא נמצא, מפורש בהם כאילו לא מל אינם דימים בעיכובם וחומרם לעיקר המילה. וה"נ י"ל דספיקות המזדמנות בענין הקנין של האתרוג שהוא יסוד ההידור שלא לצאת באתרוג של הקהל או של חבירו שמא לא ידע לאקנויי וכה"ג, או ספיקות מענין ההידור כל אלה אינם מוצאים את המצוה משמה, אבל הספק שיש במורכב חמור מזה, די"ל שאינו נקרא בשם אתרוג כלל, והוי הספק בעצמות המצוה ועקרה. ובזה יש להעיר ע"ד הגאון רש"נ עלינברג מלבוב (בתשובתו בקונט' פרי עץ הדר) ע"ד חומר האתרוגים המורכבים על מה שכתבו הפוסקים דבספק אם האתרוג הוא כשר מחשש מורכב נשאר ודאי חזקת חיוב דגברא ואינו יוצא בו כלל, וכתב ע"ז הגאון הנ"ל די"ל דאתרעא החזקה ע"י מה שעשה מעשה ונטל האתרוג, ואמטי לה ממה שכ' המוהרי"ט דהיכא שפשטה ידה וקבלה קדושין, אתרעה חזקת פנויה, וכ"כ הפנ"י ובגיטין כ"ח) וכה"ג שכ' התוס' (כתובות כ"ג ד"ה תרוייהו) והדברים עתיקים. אבל לפי מה שכ' אין הנידון דומה דל"ש לומר דפקעה החזקה כ"א כשעשה עכ"פ מעשה כזה שהוא צריך להעשות באותו הנידון של הפקעת החזקה כדין תורה כמו זריקת