עץ הדר כט

והם באמת עיקרים כמו ד"ת עצמם, ואינם נקראים ד"ס כ"א בשמם, מפני שנודעו לנו ע"י העתקת הסופרים כמפורסם דעת הרמב"ם בזה. וכ"ד הה"מ (פ"א מה' אשות ה"ב ע"ד הרמב"ם שם). וי"ל דל"ח טפל לגבי עיקר, אבל מצוה דרבנן שסמכוה למצוה יסודית דאורייתא י"ל דא"א כלל שיהי' בה חומר כזה, מה שלא והי' באביה, המצוה של תורה עצמה, שהיא עיקר שלה. אמנם כיון שיש לנו טעמא רבא דב"ת תלוי בכונה, ומצוה דרבנן ל"ב כונה, א"כ ממילא נולדה החומרא מפני הקולא שיש בה. י"ל דמ"מ כיון דבסוגיא דזבחים (שם) אמרי' והרי מעשר שהוא נפדה ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה, והיינו אליבא דר"י דתנן הלוקח בכסף מעשר שנטמא יפדה, ר"י אומר יקבר. ומתרץ התם לא אלימא קדושתי' למתפס פדיונו, משמע דזהו רק לר"י דאמר יקבר מהני טעמא, אבל לרבנן דס"ל כותייהו דאמרי יפדה י"ל דלא מהני אפילו היכא דאיכא טעמא לומר שיהי' טפל חמור מן העיקר. וה"ה דליכא להחמיר בכה"ג נגד העיקר של המצוה שאינה כ"א זכר למקדש בשאר ימות החג, ובמקדש עצמו דהוי דאורייתא לא היו עוברים בלא כונה. אלא דיותר נראה דבאמת לענין יסוד הסברא דהיכא דאיכא טעמא ל"א שלא יהיה טפל חמור מן העיקר כו"ע לא פליגי, רק דחכמים ס"ל דל"א מצד עצמו סברת לא אלימא קדושתי' למיתפס פדיונו, אלא דס"ל דה"נ אלימא קדושה דלקוח כמו קדושת מעשר עצמו למתפס פדיונו. וכן מסתבר דכה"ג אמרי' (סנהדרין נ"ט א') ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר. ולא, והרי יפ"ת התם משום דלאו בני כיבוש ננהו. והיינו כל שיש טעם על היתרון של הטפל נגד העיקר לית לן בה. א"כ ה"נ ל"ל בה לחוש לחומרא בזה בשאר ימות החג, משום ב"ת אפילו בלא כונה, אע"ג דבכה"ג לא חיישינן ביום ראשון עצמו. ועוד די"ל דלא שייך כלל שלא מצינו טפל חמור מה"ע כ"א אם הי' עצם הדבר מותר גבי העיקר, אבל כיון שבנ"ד בעיקר ישנם עוד טעמים רבים ונכבדים אחרים לאסור. לא כאן בטפל די"ל שהטעמים של העיקר יהי' קלושים בו, שפיר י"ל דחזר וניעור טעם אחר לחומרא שאינו שייך בעיקר, כדי שיהי' חוזר וניעור כחו, שיהי' לא חמור מן העיקר בעצם המעשה, כ"א משתוה לו בערך וכה"ג שפיר דמי, ועיין תוס' (חולין ל"ג א' ד"ה אחד) מה שהק' מהא דפחות מש"פ לענין ב"נ (סנהד' נ"ט) וי"ל דסברת מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אינה דומה בכל הפרטים לענין טפל חמור מן העיקר, אמנם עצם היסוד לסמוך לקולא אהא דמצות אצ"כ ודאי לא מסתבר דקי"ל רק לחומרא דמצות צ"כ. וזהו נראה עיקר היסוד לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן. א"כ לפ"ז יהי' חוזר הדין דביום ראשון נחוש לחומרא ג"כ משום ב"ת, דשמא מצות אצ"כ. ובשאר ימות החג י"ל אם נאמר כל עיקר יסוד מאי דאל"כ מצות דרבנן יהי' רק מצד הספק י"ל דהיינו שיהיה הספק הזה מביא חומר, י"ל דנאמר אז דמצות דרבנן ג"כ צריכות כונה כדי שלא יעבור אב"ת שלא בכונה. וכה"ג דכ' השא"ר בה' חמץ (סי' פ"ט וצ') לענין חמץ שע"ע הפ' של שותפות נכרי וישראל אף שקי"ל בדאורייתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה, א"כ י"ל דחלק הישראל אסור. אבל כיון דעיקר טעמא הוא מטעם הקולא של הספק שראוי להקל בדרבנן א"כ כאן דנפיק חומרא, ממה שנאמר יש ברירה יותר, י"ל גם בדרבנן אין ברירה כדי שיהי' מותר ג"כ חלקו של