עץ הדר כו

או בתר היחור שלמעלה, א"כ כיון דבשלהי ב"מ לענין הפלוגתא אי ניזל בתר שרשו או בתר נופו, אמרי' ותנן נמי גבי ערלה כה"ג, ושם היוצא מן השרשים חייב בערלה, וכ"פ הרמב"ם כגי' א' עי' בכ"מ במקומו, א"כ חזינן שיוצא מן השרשים חשיב נטיעה חדשה, א"כ י"ל דה"נ המורכב מן השורש חשיב כנטע חדש שאין לו צד שייכות להעיקר שתחת הקרקע, שאינו רואה פני החמה, שזהו גדר השורש, ומצד זה אין צורך לשער כמה עמוק תהי' ההרכבה בפנים הקרקע ואם יוכל לחיות מצדה ולהכות שרשים בפ"ע. אמנם זה אינו שייך כ"א מצד הטעם של מין אחר, אבל לפ"ד הלבוש שהטעם הוא מצד כל מה שתיעבתי ועשיית האיסור, י"ל דלהפוסקים שחשש להם הש"ך (ססי' רצ"ה) גם בשורש אסור להרכיב וגם תחת הקרקע יש דין כלאים, אלא שיש דעת הרא"ש שיש לסמוך עליה בשעה"ד כד' הש"ך הנ"ל שתחת לקרקע אינו בכלל הרכבה, ועפ"ז יש לדון בצירוף מה שכתבתי (אות א' וב') שעל טעם של הלבוש מצד האיסור יש באמת לדון הרבה בין מטעם שכתבו הגאונים שדברו בזה בין מטעמא דידי לע"ד, ונשאר עיקר הטעם מה שיש לדון על המין, ובזה יש להביא ראי' מדברי רבי יהודה ב"מ שם). אלא שבאמת לענ"ד כל עיקר היסוד לדמות ענין דידן בענין חשיבות לענין ערלה אם נחשב נטיעה חדשה או שתבטל לגבי הנטיעה הישנה להכריע מזה ג"כ לענין קריאת שם המין, דגבי אתרוג אין הדבר מוכרע כ"כ, די"ל דאע"ג שאינה נטיעה חדשה, משום שכל הכח נותן השורש, ומ"מ נהפך אח"כ לטבע היחור, וחשיב כיחור, אלא מפני שהכל בא רק ע"י השורש הישן ע"כ לא חשוב נטיעה חדשה. וה"ה להיפוך אפי' אם נחשוב לנטיעה חדשה מן השרשים, מ"מ י"ל דזהו רק לענין ערלה, דלא חשיב למקרי עץ כ"א כשיוצא מן הקרקע ורואה פני החמה, א"כ ל"ה עליו בתחילה שם עץ, ועכשיו נעשה עץ, ע"כ חייב בערלה. אבל מ"מ הטבע י"ל שהיא דוקא של השורש הטמון ואפי' אם הוא טמון כ"כ עד שהי' יכול להשתרש בפ"ע ג"כ, ג"כ לא פלטי' מספק של תערובות מינים, וכה"ג דכוי, וכמשכ"ל (אות ח'). ובאמת אם נלך בדרכן של רבותינו האחרונים בעלי התשובות בזה לדמות לענין ערלה להוכיח מזה על אתרוג של הרכבה, הרי יש לנו ראי פשוטה, שהרי כבר הבאתי לעיל (אות ג') מה שפשוט שבענין יניקה אליבא דכו"ע קי"ל דאזלי' בתר השורש וכהא דעקרו בארץ ונופו בחו"ל וכסוגיא דגיטין (כ"ב) דבדאשרוש כו"ע לא פליגי, והרי בענין ערלה גופא קי"ל בירושלמי פ"ק דערלה ה"ג בבריכה אזלי' בתר עיקר יניקה ע"פ סימן העלין: דמאן דאכיל דחבריה בהית לאסתכולי באפיה, הרינו רואים שחושבים אנו גבי ערלה העיקר המקום שהיניקה הולכת ממנו. וכיון שאנו מדמין ענין ערלה לאתרוג בשאלת ההרכבה, וזה הוא פשוט שהיניקה הוא לעולם מן השורש, כדמוכח מההלכה וכמש"כ (שם), וכמבואר ג"כ בחוש, א"כ אין ספק דאזלי' בתר עיקר לענין אתרוג י"כ והיכא שהעיקר הוא לימון א"ח אתרוג כלל וכלשון מג"א (סי' תרמ"ט סקכ"ג), שכתב שאינו אתרוג כלל. — אלא שעיקר היסוד לדמות ענין ההרכבה לערלה אינו מיוסד