עץ הדר יז

שהוא יכול חשוב עיקר נגד הענף שהוא אינו יכול בשום אופן

ד) ובעיקר טעמו של הלבוש משום שנעבדה בו עבירה, אע"ג שכתבתי (באות א') לדחותו מצד עצם ספק של מין כלאים זה אצל ב"נ, מ"מ אכתי ראוי הרבה להסתפק בדבר, די"ל דמ"מ מה שאנו רואים שיש שינוי בטעם ובעלים וגם במראה, מחשיב הדבר לכלאים ג"כ אצל ב"נ. ול"ש לומר דאצל ב"נ אזלינן בתר הטבע כ"א במקום שהטבע מסייע לגמרי לדידהו ואינה מניחה מקום להשוות לגדר התורה, כה"ג דמפרכסת, דהטבע ודאי מחשבת אותה כחיה. אבל בכלאים דתלוי במראית עין י"ל דאפי' אצל ישראל ג"כ הדבר תלוי במראית עין חיצוני, דהיינו ענין טבעי, שוב אין חילוק בין ישראל לבני נח. אך מה שהקשה ע"ז בת' ב"א מהא דע"ז (מ"ו) דמיבעי' ליה לר"ל בענין משתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, מי מאיס לגבוה, ושם משמע דאינו כ"א מדרבנן ולכתחילה כדהתוס' (שם), א"כ חזינן דעכ"פ אין שייכות ענין כל שתיעבתי ודוגמת גבוה דקרבנות אצל מצוה, י"ל דהלבוש ס"ל כשי' רש"י (בחולין קט"ו א' בסוגיא דכל שתיעבתי שם), דמחלק בין תיעבתי דבב"ח לשאר עניני כל שתיעבתי, כגון מעשה שבת, דבב"ח מסתבר לאסור משום דעצם התועבה הוא אוכל אבל בשאר ענינים כמו מעשה שבת ודש בחסימה אינו אוכל עצם התועבה, א"כ י"ל דבאמת נשאר זה החילוק וילפינן מכלאי בהמה דומיא דכלאי בהמה דנולד באיסור והוי התועבה עצמה, ולא גורם דידה או דבר שנעשה בה התועבה, וזה באמת אסור מכלל כל שתיעבתי. ומה שנאסר לגבוה בכלאים לא הוצרך כ"א כדי להתיר להדיוט ודי שהותר לצורך חול ולא לצורך מצוה, דקרוב הוא יותר לגבוה. אבל במשתחוה לדקל לא נעשה הדקל עי"ז, ולא דמי כ"א לשארי עניני תועבה דגמרי' ממעשה שבת להיתר. וי"ל עוד כיון דגמרי' ממעשה שבת להיתר, מסתברא שמותר אפי' לאכול בשבת, דיש בה משום מצוה, דג"ס בשבת דאורייתא גמרי' מתלתא היום (שבת קי"ז ב'), ועכ"פ מד"ק כל' הרמב"ם (פ"ל דה' שבת ה"א) די"ל דדמי לד"ת, א"כ ש"מ דאפי' אצל מצוה ג"כ לא אמרי' כה"ג כל שתיעבתי אבל זהו רק במדרגה השניה דכל שתיעבתי דממינם הוא לולב מדקל שהשתחוה לו, אבל במדרגה הראשונה דכש"ת אין לנו הוכחה שבמצוה לא יהי' עומד במקומו האיסור. ודי שנשתמש בההוכחה מדאסרה תורה לגבוה, להתיר מה שהוא רשות דלית ביה לתא דגבוה כלל. ובזה נשארו דברי הלבוש קיימים

והנה בעיקר הענין מה שיש לדקדק על הלבוש מטעם מה שי"ל שלא יהי' אסור מטעם כל שתיעבתי, הוא לכאורה רק על מה שכתב שיש כאן איסור דאורייתא, דבזה יש לדון דאולי כיון שמותר להדיוט אינו בכלל איסור לגבוה של מצוה ג"כ, אבל מכלל איסור דרבנן ודאי לא נפיק, שהרי נראה דנקטינן לאסור בבעיא דר"ל לולבו מהו למצוה. אע"ג דכתבו תוס' (שם) דהוא רק לכתחילה, א"כ הוא אי' דרבנן, דלא מצינו חילוק בין לכתחילה ודיעבד בדאורייתא כ"א כקדשים, דבעי' שנה על הכ' לעכב, וכד' התוס' (רפ"ק דגיטין ג' ב' ד"ה וכו'), ועי' בס' שדי חמד (בכללים אות דיעבד), אע"ג דבאמת צ"ע אם הוא מידי דרבנן למה נאסור מספק ובבעיא דלא איפשיטא, הי' לנו למנקט ספד"ר לקולא, עי' פמ"ג