עץ הדר קיג

הרמב"ם אינו שייך בב"נ. מיהו לפי מה שכתבנו (לעיל אות י"ח) די"ל כיון דב"נ מצווים על עיקר כלאים שייך בהם תיעוב בכל הפרטים לגבי ישראל לענין מצוה, ה"נ י"ל דה"ה בכלאים כזה, ואפי' לדעת הראב"ד שפי' כפי' ר"ת במכות (כ"א א) דיסוד הכלאים של שור פסולי המוקדשין הוא מפני שהתורה קראה אותו כצבי וכאיל, שהוא כחיה עם בהמה, י"ל דמ"מ למדנו מכאן דהחילוק שבין חולין וקדשים, שהוא רק חילוק רוחני חשוב הוא כחילוק מין בטבע, וי"ל דה"ה לכל חילוקים רוחניים, וי"ל עוד דלפ"ד הראב"ד יהי' אסיר ג"כ לב"נ, כיון דמקרא ילפי' לה, י"ל דהדבר שוה לכל, דלד' הרמב"ם דמפי הקבלה הוא דילפי' לה, הוא די"ל דדמי לשיעורין שלא נתנו לב"נ (כד' הרמב"ם מלכים פ"ט הלכה יו"ד) והיינו כדכתב שם הרדב"ז שלא נתנו הלכות לממ"ס לב"נ וקי"ל דשיעורים הלכתא נינהו (כסוכה וי"ו א') אבל לפ"ד הראב"ד דהוא מן הכתוב י"ל דה"ה דלב"נ הוי כלאים. ואדאתאן עלה לענין דבר המחולק למצוה י"ל דלד' הרמב"ם דהוא מהלכתא, וקי"ל אין דנים ק"ו מהלכה כדאיתא בנזיר (נ"ז א') ורש"י (שבת קל"ב א' ד"ה שהי') כתב בטעמא דמילתא לפי שלא נתנה תורה שבע"פ להדרש בי"ג מדות, א"כ לא דרשי לה ג"כ בהיקש שהיא בנין אב, א"כ י"ל דאין אנו יכולים לדמות ג"כ מלתא למלתא בהלכה לממ"ס שזהו ג"כ יסוד ההיקש, ע"כ אין לדמות קדושת מצוה לקדושת קדשים. אבל לדעת הראב"ד דגלי לן קרא י"ל דה"ה כל חילוק שיש מצד דין התורה מחשב כלאים, ומכש"כ לד' הלבוש שרוצה לדמות קדושת המצוה לקדושת קרבנות בעיקר דין הלמוד דכלאים ותיעוב עבירה, י"ל דראוי ג"כ לדמות הכשר המצוה לקדושה. אלא דבאמת קשה על עיקר ד' הלבוש שהרי קי"ל חולין מקדשים לא גמרי' (כפסחים מ"ב א') וזה הוא אליבא דכו"ע, והרי בקדושין (מ"א ב') אמרי' דאפי' תרומה חשובה חול אצל קדשים, לענין דלא ילפי' מינה שליחות, ותוס' (שבועות כ"ו ב' ד"ה משום) כתבו דה"ה דנדרים חשובים חול אצל קדשים, מיהו מנדרים אין כ"כ ראי' לענין מצוה, די"ל שאני נדרים דיש מצוה בשאלתן, כדאמרי': „כל הנודר כאלו בנה במה והמקימו כאלו הקריב עליה קרבן“, והנודר אע"פ שמקימו נקרא רשע אליבא דשמואל (נדרים נ"ב א') י"ל דמשו"ה לא דמי לקדשים, אבל תרומה לכאורה הוי מצוה. ואם נאמר כמש"כ לטעם הלבוש, דמצות ד' מינים שאני, דמדמינן לסוכה כש"כ מפ"ק דסוכה, ובסוכה חל שם שמים עליה כעל החגיגה, א"כ דמיא לקרבן, ועפ"ז הי' מקום ג"כ לנ"ד לענין כלאים, מיהו לפ"ד הר"ן במגילה (פ' בני העיר), בשם הרמב"ן דיש חילוק בין זמן המצוה לאח"כ, וי"ל דה"ה לענין קודם המצוה, דדוקא בזמן המצוה חל עליה קדושה, ושיטת הרמב"ן (שם) שהקדושה היא מדבריהם ומשום כבוד וי"ל דלולב וסוכה חמירא יותר משארי דברים, וכמבואר בתוס' (שבת כ"ב א' ד"ה סוכה) דעצי סוכה קדושתן דאורייתא ממש, וי"ל דה"ה לולב, אבל מ"מ החילוק של הרמב"ן בין זמן המצוה לחוץ