עץ הדר קט

ומ"מ חימוץ מיקרי מצד הטבע ותשמישן של בנ"א. א"כ כאן בפת שאין אנו נזקקים עכשו לחימוץ של הפסולה מצד איסור חמץ, שהרי איסור חמץ כבר יש בה, אלא שנאמר שנתבטל איסור חמץ ממנה מפני שכבר אין לה שימוש לבנ"א, ע"כ אנו אומרים כיון שראוי לחמע בה עיסות אחרות אפי' לא יהי' באותו החימוע חיוב של תורה, ויהי' רק נוקשה, או אפי' לא הי' בו שום איסור מ"מ אינה בטלה מלהחשב אוכל. ע"כ משכח"ל ג"כ בפת האי טעמא דראוי לחמע, וזהו דעתו של הרמב"ם דלא מחלק שם בין פת חמץ ופת שאור. אבל כ"ז שייך רק בדבר שהוא בעין וראוי לחמע בו עדיין, אבל כאן במעורב בדבש שנפסדה צורתה וכבר אין על מה לומר שראוי לחמע בה, שפיר י"ל שכיון שנפסלה מאכילת אדם פקע מינה איסור חמץ כל איסורי תורה דאכילה הפוקעים בנבילה כשא"ר לגר. ובאמת קשיא לי לד' הראב"ד דס"ל דטעמא דחימוע עיסות אחרות שייך רק בפת שאור ולא בפת חמץ, מאיזה טעם בעינן בחמץ נפסלה מאכילת כלב ולמה לא פקע איסורה בנפסלה מאכילת אדם ככל האיסורים שבתורה, וצ"ל דזו היא חומרא דחמץ, כיון דמשכח"ל בפת שאור דלא מהני אפי' פסול דאכילת כלב. לפי שיטתו של הראב"ד ז"ל גזרו שלכה"פ פת חמץ יהי' אסור כשהוא ראוי לאכילת כלב, אע"פ שאינו ראוי לאכילת אדם. אלא דעפ"ז יהי' לכאורה מוכרח לומר דלד' הראב"ד יהי' חיוב הביעור דשאור שאינו ראוי לאכילת כלב מה"ת, ותהי' סברת שכן ראוי לחמע מה"ת, דאי אמרת מדרבנן, א"כ יהי' זה גזירה לגזירה, מה שאסור בחמץ בפסול לאכילת אדם וכלב יכול לאוכלה. אלא דלפ"ז תשאר לנו קושית לח"מ דמקשה מאי פריך בגמ' (ביצה ז' ב') ל"ל דכתב רחמנא חמץ ושאור, ומצריך שם להו, הא פשוט דהוצרכו להכתב לדיניהם, דאי הוה כתוב חמץ ה"א דשאור דילפי' מיני' יהי' ג"כ אסור רק כשראוי לאכילת כלב, ואי כתב שאור ה"א דחמץ יהי' ג"כ אסור אפי' כשאינו ראוי לאכילת כלב. אלא דלע"ד לא קשיא דאטו האידנא דכתוב חמץ ושאור יש לנו איזה דרשא מיוחדת שממנה אנו למדים את השיעורים דפסולם של כ"א ואחד. אלא דסברא הוא שכ"ד יפסל כשאינו ראוי לשמושו כ"ח כפי ערכו, ע"כ חמץ שהוא עומד בעצמו לאכילה שיעורו הוא כשיהי' בעצמו ראוי, ושאור שזה דרכו לחמע אחרים זהו שיעורו, ואין פסול אכילה פוסלו. ולפ"ז מסתבר לן דסברת ראוי לחמע היא מה"ת, לפי דברי הראב"ד לכה"פ, וגזרו על חמץ שיהי' אסור כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב אטו שאור, דחמיר מיני' חד דרגא, ולא רצו לחלק יותר מחד דרגא דאז הייתי בא להקל בשאור ולומר שדי להחמיר בו באינו ראוי לאדם. אבל כולי האי שאינו ראוי לכלב יהי' אסור הייתי חושב שא"א שכ"כ יהי' חמור מחמץ משו"ה אסרו בחמץ ג"כ באינו ראוי לאדם וראוי לכלב אבל כיון דעיקר הטעם הוא משום שאור, ובשאור בעינן דוקא ראו לחמע, מסתבר דלא גזרו בחמץ כ"א באופן שבכה"ג בשאור יהי' ראוי לחמע דהיינו שיהי קיים במציאות, אבל כשנשתנה צורתו ע"י הדבש שאז בכה"ג בשאור ג"כ לא הי' ראוי לחמע, שהרי קנה לגמרי תכונה אחרת כה"ג לא גזרו

עכ"פ תבנא לדיננא דעיקר יסודו של הר"י מטעם קלקול אכילה הוא