עץ הדר קח

מד' הרשב"א והרא"ש בענין דרכן בכך, כבר כתבנו שאין זה ענין לענין היתר לגמרי, כ"א לענין לאו או כרת. ע"כ בהא נחתינן וסלקינן שטעמיה של הר"י צ"ל שהוא מפני ההפסד המוכרח להיות ע"י שינוי התכונה, וזהו ענין השייך רק למידי דאכילה ולא לענין קיום מצוה, ודברינו בפי' שיטת רבינו יונה שהוא מטעם הקלקול, ומסוגיא דתמורה הנ"ל מבוארים הם בע"ה בדברי הר"ן (ע"ז פ' אין מעמידים משנה אלו מותרין) וז"ל ואחרים פרשו אי משום איערובי, שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחים בתוכו וחוזרים דבש ליכא למיחש בהכי לפי מה שמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרי' בתמורה בפרק כל האסורין (ל"א) אפרח ביצה טריפה מותר, דאימת קא גדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא

ומש"כ הפמ"ג (בא"א ט"ד מג"א בסי' רט"ז הנ"ל) דגבי חמץ אין היתירו דר"י עולה, משום דאפי' נפסל מאכילת הכלב ג"כ אסור משום דראוי לחמע עיסות אחרות. לע"ד לבד מה שלפ"ד לח"מ (חו"מ פ"א הלכה ב' ד"ה ואיסור) שכתב דהך סברא דלחמע הוא רק מדרבנן, י"ל דלא גזרו רבנן כ"א כשעומד בצורתו, אבל כשנשתנה הצורה ונעשה לצורת היתר לא גזרו. וכן הדעת נותן, דמה אם הועילה שינוי הצורה להפקיע איסור דאורייתא, י"ל דמועיל בק"ו להתיר איסור דרבנן, אע"פ שלגמרי אין הנידון דומה לראי', שהרי לפי דברינו יסוד היתר האיסור של תורה הוא ההיתר שחל בעת הקלקול, וא"כ איסור דרבנן זה לא הותר אז, כיון דחכמים גזרו ג"כ על המקולקל, מ"מ קרוב הדבר דכולי האי לא גזרו. ועוד הדבר פשוט דע"כ לא גזרו כ"א כשהוא באמת ראוי לחמע בו עיסות אחרות, לא מיבעי לדעת הראב"ד (בהשגה שם) דס"ל דזהו דוקא בשאור, ודאי ש"ד לחלק, בין כשהוא עומד בצורתו דראוי לחמע בו עיסות אחרות, או כשכבר אבד צורתו ואינו ראוי. ואפי' לפי מה שנראה שד' הרמב"ם הוא שלא לחלק בכך (עיי' מש"כ הה"מ שם) י"ל דס"ל להרמב"ם דגם פת חמץ אפשר ע"י שרי' או איזה פעולות אחרות להגביר כח חימוצו שיהי' ראוי לחמע עיסות אחרות, אע"ג דאין האפוי מתחמץ עוד (כפסחים ל"ט ב') י"ל דהיינו שאינו מתחמץ שיהי' קרוי חמץ עפ"ד תורה, כהא דשאר המינים חוץ מחמשת מיני לחם שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון כדאמרי' (שם ל"ה א'), ומ"מ ב"א אוכלין אותם ומחמיצין אותם, אלא שאינו קרוי חמץ ע"פ ד"ת, והראי' שהרי ריב"נ וחכמים נחלקו באורז אם חייבין עליו כרת, ואיבעי' לן (שם) רק אי הוא קרוב להחמיץ חימוץ גמור דקדים ומחמיץ, או קרוב להחמיץ הוי, חימוץ גמור לא הוי. ואם נאמר שמה שאינו מחמיץ אינו מחמיץ כלל א"כ לינסי ואיך שייך בזה מחלוקת, א"ו דמחמיץ הוא, אלא שיש מחלוקת אם זהו החימוץ שאסרה תורה. וה"נ משמע מהא דמנחות (נ"ד) תפוח שנתנו לתוך העיסה וחמצה אע"ג דשם משני נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהו הוי, משמע דבעי איזה ענין של חמץ, מ"מ בירושלמי (המובא בתוס' שם ד"ה תפוח.) ר"א בשם ר"י בר"ח במה פליגה במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר. הרי דיש חימוץ המותר