איתן האזרחי פד

נשבע ב"ב ואפי' חייב מית' כשב"ב אין מורין כן לפי משנ' חסידי'

וכתב הכסף משנה להרמב"ם דפוסק כר"ל האי מעשה דעולא בר קשיב ס"ל להרמב"ם דחייב מיתה היה כשבע ב"ב ואפ"ה לא אתגלי' לי' אליהו ז"ל דלא הוה ליה למסרו לו לפי משנת חסידים וא"כ מוכח מזה לדעת המחמירים שהוא הרמב"ם וסייעתו אין למסור כלל אא"כ הוא חייב מיתה כשבע ב"ב והוא והם מבפנים דאם לא היו מוסרין אותו היו הוא והם נהרגין אז ימסרו אותו ואפילו בזה אין מורין כן לפי משנת חסידים

אבל אם אותו שיחדוהו אינו חייב מיתה כשבע ב"ב או אפי' חייב מיתה והוא והן מבחוץ אין רשאין למוסרו ואין לחלק ולומר דהתם מסרו לשבע ב"ב בע"כ אבל אם מפייסין ליה מותר למוסרו אף אם אינו חייב מיתה זה אינו דהא בכסף משנה מתרץ להרמב"ם ההיא מעשה דעול' בר קישב ודחק עצמו ליישב ואמר דהאי מעשה חייב מיתה היה נשבע ב"ב ולמה לו לדחוק וליישב בדבר זה שאינו מפורש. ואדרבא לישנא דהאי מעשה משמע להיפך שלא היה חייב מיתה דתבעתי' מלכות' משמע דלא היה חייב מיתה הוי ליה לשנויא שאני התם דמפורש בהדיא שריב"ל פייסי' ובמדרש רבה מפור' האיך פייסי' וכל כך פייסי' עד דאתפייס שכן איתא התם ואפיי' ור"ל שהתפייס ולכך מסרו אפי' לא היה חייב מיתה מאחר דאתפייס אלא ע"כ אי לא היה חייב מיתה אפי' ע"י פיוס לא ה"ל למסרו ואין להקשות האיך מסרו בהאי מעשה הא. לא היה שם הוא והן מבפנים איברא דלשון הירושלמי משמע שהוא והן מבפנים היו דאיתא שם אקפי מדינתא ואמרו אי לית אתון יהבין ליה לו נחריב מדינתא לכן כתב הסמ"ק בהדיא בסימן ע"ה דאם הוא חוץ לסכנה אין מוסרין אותו ואע"ג דר' יהודא לא אמר אלא אם הם מבחוץ אין מוסרין אותו נלמד מק"ו אם הוא מבחוץ שאין מוסרין אותו והא דלא כתב הסמ"ק זה דאם הם מבחוץ שלא ימסרו אותו דמהיכי תיתי ימסרו אותו אם הם מבחוץ וכי במוסרי' עסקינן. אבל זה הוצרך לאשמיענן דאפי' הם מבפני' אם הוא מבחוץ לא ימסרו אותו. והסמ"ק הביא וכתב זה אפלוגתא דר"י ור"ל משמע דאפילו הוא חייב מיתה כשבע ב"ב אם הוא מבחוץ אין רשאין למסרו א"כ זכינו לדין בנ"ד שהאיש שיחדוהו אינו חייב מיתה וא"כ לר"ל ור"ש אין רשאין למסרו אפי' הוא והן מבפנים היו חלילה ואפי' ע"י פיוס כמו שהוכחתי לעיל ומכ"ש בנ"ד שאפשר להאי' ההוא לברוח ולהמלט על נפשו לכ"ע אפי' לר"י אסור למוסרו ודווקא בהאי מעשה דשבע ב"ב שהוא והן היו מבפנים והיו נהרגין אם לא היו מוסרין אותו. והגאון מוהר"י מקראקא כתב דאם לא נודע אם דעתם להרגו ושאלוהו בסתם יכולין למוסרו ומורין כן לכתחלה ומלבד זה שאין אנו מחוייבים לשמוע לו ולפסוק כמותו להלכה ולמעשה מאחר שלא ביאר בהדיא מאין יצא לו פסק זה אף כי י"ל דשבע ב"ב והאי מעשה תבעוהו בפירוש להריגה מ"מ לא נשמע מזה אלא אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי או אפילו תבעוהו בפי' להריגה יכולין למסרו אבל מאן יימר דאם אינם תובעים בפי' להריגה יכולין למסרו אפי' אינו חייב מיתה אלא אדרבא נשמע מזה להפך אם אינו חייב מיתה אפילו לא תבעו בפי' להריגה אין יכולין למוסרו והנה נהי דבזה נלך אחריו לפסוק כמותו מאח' דבלא"ה פלוגתא דר"י ור"ל הוי ופלוגתא דר"י ור"ש וכמה גדולי המורים פסקו כר"י דא"צ שיהא חייב מיתה כלל א"כ נלך בזה אחריו לכל הפחות דאם לא תבעוהו בפירוש א"צ שיהא חייב מיתה אבל בזה דאם הוא מבחוץ דלכ"ע אין רשאין למוסרו ואפי' ר' יוחנן ור"י מודים בזה פשיטא דבזה אין חילוק בין תבעוהו בפירוש או לא ואפי' לא תבעוהו בפי' למיתה אין רשאין למוסרו דספק נפשות לחומרא אזלינן דמטעם זה פוסק הרמב"ם כר"ל ע"כ בהא נחתינין ובהא סלקינן דבנ"ד דאפש' לזה האיש שיחדוהו להמלט על נפשו ולברוח ואין חייב מיתה לכ"ע ואפי' ע"י פיוס אינן רשאין למוסרו הנלע"ד כתבתי הקטון יוסף

סימן מז אהובי. מחו' האלוף החסיד ידיד נפשי כמו' הענוך יצו': הנה מסתפקני בדין א' אשר אירע לי שהייתי מתענה תמיד עם הקהל בה"ב והייתי בק"ק פרעמסלא. ולא קיבלו הקהל עליהם באותו שבת שלא התענו עד אחר שבוע הזאת ואני בבואי הנה לא עלה על זכרוני התענית גם ביום אתמול לא קבלתי עלו והנה קודם ביאתי לבהכ"נ זכרתני בכן לא אדע כי מ"מ בהיות שלא קבלתי התענית ביום אתמול קודם מנחה גם לא עלה על זכרוני בימים אלו בכן לא נקרא תענית לשלם נדרי שהייתי מורגל להתענות עם הקהל ואהיה מוכרח להתענות בימים הבאים לטובה או נאמר להיפך בהיות שכבר הורגלתי להתענות עם הקהל בשנים קדמוני' הוא כאלו נדרתי להתענות יום זה היינו גם היום הזה שלא אפרש מהקהל הוא כאלו קבלתי עלי גם אתמול או לאידך גיסא בהיות שלא קבלתי עלי בליל אתמול אזי לא נקרא שום תענית ואהיה מחויב לבטל הנדר אם אאכול היום נא יודיעני דעתו הרחבה בטרם שידע מכ"ת דעתי הקצרה והיה זה שלום כי אדבר אוהבו נאמן בברית אברהם כהן

סימן מח הנה אנכי באתי באב לאב רם ולמושל ארץ. גודר גדר ועומד בפרץ: גדר מזה וגדר מזה אשר יאמר עליו כי הוא זה חכם ונבון הנמצא כזה כתרגומו בזה הנשכח כדין אין זה כי אם איש אשר בו רוח חוזה מחזה שדי יחזה שר חמשים ונבון לחשים גדול הפירושים. בנן של קדושים. חכם חרשים הגאון מופת הדור נ"י ע"ה כבוד המהולל המשובח מו' אברהם נרו' כץ כהנא קדישא. הוא אברהם שלם בסיפא וברישא בגין כך לא יפסוק טעמא נפישא. ממרי דאברהם רישא דרישא אחרי דרישת השלו'. באתי הלום והוצאתי לדבר אל אדוני אנכי עפר ואפר. להיודע ספר ואמרי שפר ואומר סמוך לצום ט' באב עיינתי מתוך דבר הלכה אדם מישראל מהו שמותר ליטול צפרני ידיו בע"ש של חזון ובדרך שינוי לא קמבעי' לי שהרי באבל עצמו כבר איפסקא הלכה כר' יוסי דמתיר ליטול צפרניו בשינוי אפילו בחול ומ"ש לצורך שבת וה"ה בט' באב דלא אסרינן בט' באב יותר מבאבל דכל המצות הנוהגות באבל נוהג בט' באב כהאי דאמרינן בפ' בתרא דתענית וק"ו בשבת חזון שהוא קודם ט' באב וגם הוא לצורך מצות כבוד שבת דפשיטא דמותר אלא כי קמבעי' לי בכלי דאסרינן כהאי גוונא באבל כדאמר ר' חייא בר אשי ובגיסטרא הוא אסור וא"כ בט"ב נמי נימא ל"ש ואפילו בע"ש של חזון שהוא קודם ט"ב וקודם שבת של ט"ב שהרי הוא מדברים הנוהגים באבל ודבר הנוהג באבל אסור ג"כ בשבת שחל בו ט"ב כדעת הרמב"ן וכל הפוסקים וזהו מדינא ומצד המנהג אפילו מר"ח אסור אלו הדברים הנוהגים באבל וא"כ לא גרע נטילת הצפרניים בכלי דאסור ג"כ באבל ונוהג ג"כ בט"ב ואפילו הוא קודם שבת שחל בו ט"ב דהיינו בשבת חזון יהיה אסור מצד המנהג ואע"פ שהוא לצורך יום השבת שכן אסור הכיבוס והתספורת מצד המנהג ואפי' מר"ח ואפילו שהוא לצורך שבת או דלמא שמותר אפילו בכלי אף מצד הדין דמצד המנהג מידי דהוי אחפיפת הראש בחמין וכמה. דאסור באבל מצד הדין ואפ"ה בשבת חזון מותר בחפיפת הראש בחמין ובצונן הואיל והוא רגיל בכך כל שבת ושבת כדעת היש מקילין שהביא הגאון רמ"א בש"ע סי' תקנ"א ה"נ ל"ש ומותר אף בכלי הואיל והוא רגיל לחתוך צפרניו בכל בכלי. א"ד ל"ד לחפיפת הראש דמותר משום דחפיפת הראש בע"ש מצוה מדינא דגמרא הוא כמ"ש הב"י סי' ר"ס בא"ח בשם המרדכי וז"ל כ' המרדכי משמע בגמרא שמצוה ג"כ לחוף הראש בע"ש משא"כ נטילת הצפרני' שאינו מדינא דגמרא לחתוך הצפרנים בע"ש אלא מנהג וותיקין הוא מן האחרונים כמ"ש הרב ז"ל בשם ספר חי עולם ובשם הכלבו שצריך ליטול צפרניו בכל ע"ש לפיכך גבי חפיפת הרא"ש העמידו