איתן האזרחי עה

בהמתו או תנור וכיריים בחצר חבירו פעם במקום א' ופעם במקום אחר אין לו חזקה כלל וכי פשט הסוגיא היא כך וא"ק לומר רק כך וכי זה הוא כוונת בעל הטורים שכתב החזיק במקום מסוים וכו' את כולם ישא רוח זולת מ"ש המתחילין בעיון שטת ההלכה אינם מבינים רק כך כי בזה אפשר קרוב שצדקו דבריו אבל המעמיקים בעיון וידקדק בפי' הרשב"ם על המשנה ובדברי הרמב"ם והטור וסגנון לשונו והתחלפות טענות המחזיק להרמב"ם והטור לטענת המחזיק להרשב"ם בעין בחינתם יראו ובלבבם יבינו דדוקא כשטוען המחזיק שהבעלים מכרו או נתנו לו מקום זה שנשתמש בו הני תשמישים של קפידא התם הוא דקאמרי הרמב"ם והטור דבעינן שהחזיק במקום מסוים אבל כשטוען שהבעלים נתנו לו רשות להשתמש בתשמישים אלו ואינו מבקש גוף הקרקע כ"א הרשות להתמיד בתשמישו אפילו אם נשתמש בחצר במקומות מתחלפים עלתה לו חזקה מצד התשמיש ההוא דבענין הזה לא בעינן מקום מסוים ולמדין אנחנו מזה דבנ"ד כיון דשמעון בעל ריבו של ראובן שנשתמש בו הוא ומורישיו זה שנים רבות בחצר שהוא עתה של ראובן בתשמישן של קפידא בפני הבעלים הראשונים וטוען שהבעלים מכרו או נתנו למורישיו מקום בחצר זה להשתמש בו או שנתנו למורישיו רשות להשתמש בתשמישין אלו טענתו טענה וה"ל חזקה אע"ג שלא החזיק במקום מסוים ומיוחד אליו. דגם הבעלים נשתמשו באותן תשמישים אלו במקום ההוא ממש דלא בעינן מקום מסוים לחזקת תשמיש והנדון דידן דומה מכל צדדיו להני דתנן במתניתין לפי מה שפי' בה הרשב"ם. הנה יצאה נפשי בדברי והארכתי מעניתי להשיב על השגת ראובן ה"ל בהרחבת לשון ובהכפל לשון שלא כמנהגי להאיר עין התלמידים ולהעמידם על אמתת כוונת דעת הרמב"ם והטור במ"ש החזיק במקום מסוים כו' שטעה ראובן בהבנת דבריהם עם היותו אדם גדול ורב כמו שנאמר בין המתחילים בעיון שיטת ההלכה הנכונה למועדי הרגל ומתוך המשך דברי אלה נתברר כי צדקו דברי במ"ש בפסקי כי הסברא בעצמה דחוקה ורעוע דודאי כן הוא דמקום מסוי' לא מעלה ולא מוריד לענין חזקת תשמיש כבנדון שלנו שעליו כתבתי ואין לדחוק ולהליץ וכו' עד ומלבד כי הסברא בעצמה דחוקה וכו' ודי בזה והותר בתשובה על השגת ראובן הנוגעת בעיקרא דדינא ומעתה אשים פני להשיב על הקושיא שהקשה על ג' התירוצים שישבתי בהם דברי הרשב"ם אך בקצרה כי איבוד זמן הוא להשיב על דברים בטלים שלו וז"ל והתירוצים שאמר עלי' אינם מקובלים כלל די"ל הראשון שכתב דהתם גבי שעברתי דרך עליך יאמר בעה"ב לא חשתי למחות כי אמרתי בלבי כל הרואים אותי משתמש עמך ידעו שאם הבית שלך היית מעכב עלי הדרך מלעבור דרך ביתך דקפדי אינשי אדריסה וכו' הנה מהפך הקערה על פיה שכל החזקות שהיה לבעל השדה למחות ועתה מהפך הדבר כי בעה"ב סומך ע"ז שאם הבית שלך למה לא מחית והוא ישיב לו ולמ' לא מחית אתה שלא ידור אחר בביתך ע"כ לא מחכמה שאל על זה דכל שיש לו התנצלות ואמתלא נכונה על הבעלים למה לא מיחו אין שתיקתו מוציאתו מחזקתו הראשונה וכיון דאיכא סהדי דהבית היה שלו ארעא בחזקת מארי קמא קיימי וזה פשוט למבינים

שוב כתב וז"ל וי"ל השני דההוא עובדא היה לו דרך אחר לצאת כו' על תירוץ זה יש לתמוה הפלא ופלא: הפלא הא' שבא ליישב דברי הרשב"ם כמו ענין זה דבר שלא נזכר בגמרא שהיה לו דרך אחר.. עוד האריך בדברי הבאי ונלאיתי לכותבם לא ידעתי האיך לא יחוורו פניו מלכתוב דברים אלו כי מ"ש דהתם איירי שיש לפנימי דרך להכנס ולצאת מצד א' הן דברי התו' והטור ומה יתלונן עלי עם כי הוא מוכרח לפי פי' ולא אאריך בזה כי האלוף כמו' חיים כץ יצו' הוכיח לראובן על פניו על שתי השגות הנ"ז: יעוינו דבריו כי נחמדים הם

שוב כתב וי"ל הג' כתב דלענין תשמיש יותר קפדי וכו' הלא דברים אלו קשים יותר מן אבן וברזל שמהפך הקערה גם כן ובונה פס"ד להוציא ממון עי"ז כי לפי הסוגיא דגמ' שלכך לא הוי חזקה וכי דברים כאלו ראוי לאומר' ומה שאמר שהחוש והסברא הגוברת ע"ז מעיד והרי ראה דברי הרמב"ן ז"ל אשר הוא החולק על פי' רשב"ם וכתב ז"ל וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו פנימי ודרך כיון שזה לבדו דר שם למה לא יעלה לו חזקה ע"כ וזה הלשון עצמו כתב הנ"י ומשמע מדבריהם שאינם חולקים רק בשביל שהיה דר לבדו בבית החיצון רק שהמערער היה עובר דרך עליה אבל אם היה ג"כ דר עמו המערער בודאי מודה הרמב"ן ז"ל שאין זה חזקה וכו' עד והשתא אם פי' הרשב"ם דווקא היכא דאין שניהם דרים ביחד אבל היכא ששניהם דרים יחד הוי חזקה א"כ מה ראי' הרי לענין חזקת ישוב שניהם דרים ביחד במקום א' כי אף שדרים בשני בתים בוודאי לענין ישוב כבית א' דמי ועוד האריך בדברים מרבים הבל ובסיום דבריו כתב וז"ל והנה נראה ונגלה לכל כי י"ל אלו פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו כי הקושיא אינו כלל וגם בפריחתם נשרפו בהבל והיו כלא היו ואף אם היה בהם דבר וכי על דברים שהם י"ל יסמוך להוציא הבית מחזקתו וכו' עכ"ל דברים רבי' שבאו בהשגת ראובן ובפרט דברי השגת זו מפיגים לבי מלהאמין שראובן זה הוא ת"ח שזכה לשם הגדול ההוא כי טח עיניו מראות ולבו להבין דברי אשר כוונתי בהם מבוארת ומפורשת והוא הבין אותם בדרך עקלתון עד שהקשה עליהם מה שהקשה ותמיהא אני לפ"ד המשובשת שהבין מדברי דע"כ לא קאמר הרשב"ם דלא הוי חזקה אלא היכא שאין המערער והמחזיק דרים ביחד אבל היכא ששניהם דרים יחד הוי חזקה אדמקשה מל' הרמ"בן והנמ"י ומהא דכ' המרדכי בשם הר"מ. ה"ל למפרך מני' ובי' מדידי אדידי דאי כשאין לבעלים אלא העברת דרך בלבד על המחזיק בבית החיצון אמרינן לדעת הרשב"ם דלא הוי חזקה דלא חש למחות מטעמא דכתיבנא כ"ש כשדר עמו בבית שיכול לומר דלא חש למחות ומי הוא שיעלה בדמיונו שבושים כאלו.. אבל שפתי ברור מללו בתירוצי הג' דלענין תשמישים של קפידא יותר קפדי אינשי על תשמישים שמשתמשים על פניהם מאותן שהם משתמשים שלא בפניהם. הגע עצמך אם אדם הולך לבית המוצנע לעשות צרכיו בבית שדרים בו הבעלים יקפידו הבעלים ולא יקפידו אם יעשה צרכיו בבית שהשאילו לו הבעלים והם אינם דרים עמו והיקש על זה כתבתי בי"ל הג' וז"ל אבל בכל הני דמתניתן המחזיק משתמש במאי שדר בו או שנשתמש בו בעל החצר עצמו וכגון דא לא מהני טענות משתמש הייתי עמך בחצר כו' וכ"ש שהיה לו למחות לא מיראתו שהמחזיק יטעון שקנה ממנו החצר אלא מצד התשמיש בעצמו דכך דרכן של בני אדם להקפיד על איש נכרי שבא להשתמש בתשמישים כאלו במה שהם משתמשים הרי מבואר מפו' בדברי דלא היה לו לירא שהמחזיק יטעון שקנה ממנו החצר דוודאי מצד חשש טענת קני' לא היה לו למחות דכיון שהבעלים דרים או משתמשים עמו בחצר לא יוכל לטעון שקנה החצר ממנו אלא שהיה לו למחות מצד התשמיש של קפידא וכדי שלא יקשה עלי מהאי עובדא נהי דלא חש למחות על המחזיק בבית החיצון דלא היה ירא שיטעון שקנה הבית כיון שיש לו דרך עליו עפ"י דרכו הי' לו למחות מצד התשמיש עצמו כי בלי ספק משתמש בבית החיצון בתשמישים של קפידא וע"ז כתבתי דאין מקפידין על תשמישין של קפידא שמשתמשין שלא בפניהם נמצא דבההוא עובדא לא היו אלו הבעלים למחות לו מיראתם שהמחזיק יטעון שקנה הבית החיצון כיון שהיה לבעלים דרך עליו וכ"ש שלא היה לו לירא שיטעון המחזיק שקנה הבית החיצון אם דרים הבעלים עמו אלא שאם הם דרים עמו הי' להם למחות מצד התשמישי' של קפידא דעבידא אינשי להקפיד עלייהו ומדלא מיחו תוך ג' שנים הוי חזקת המחזיק חזקה מעליותא לענין חזקת התשמישין בוודאי לא נשתמשו בהן בלי רשות הבעלים וקרוב אני לומר כי בהאי עובדא שהמחזיק בבית