איתן האזרחי ע

ופי' רשב"ם ז"ל בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי עכ"ל ומכאן חישב ראובן להוציא כלל א' דהרשב"ם וכל ההולכים בשיטתו בפירוש הך סוגיא סבירא להו דלעולם לא מהני טענות המחזיק כשהבעלי' משתמשי' גם הם במקום ההוא עוד הוסיף בזה דבריו להביא ראיה דאף החולקי' על פי' הרשב"ם יודו בנדון זה דלא שייך חזקה כמבואר בטענותיו וטענה זו חזקה בעיניו כראי מוצק היא היתה לראש פנה לשאר טענותיו ואולם כשבאו הדייני' לסתור ראיה זו השיבו דש"ה שלא היה להמחזיק שטר אבל בנדון זה שטר חזקה ושטר פשר מונחים לפניו ובהם מפורש באר היטב שיש רשות לשמעון ללכת לבאר ולהשתמש בו ואם כן יש לו שטר וחזקה וכו' ובאמת כי דבריהם אלו מתמיהים דכיון דסברו וקבלו את סברת ראובן דכל היכא שהבעלים והמחזיק משתמשים בחצר אחד לא מהני ביה חזקה כדמוכח מהא דחזקת הבתים והכא הוא דמהני חזקה כיון דאיכא שטרא במה שנשתמשו א"כ לזכות שמעון א"צ חזקה דהא לפי סברתם לא הוי חזקה אי לא דאיכא שטרא וכיון דלדעתם שטר מעליא הוי ומפורש באר היטב שיש זכות לשמעון שם אם כן בשטר לבדו סגי והוא הוא המחליט זכותו וחזקה מה זה עושה

וכבר השיג ראובן על תשובה זו מהדיינים והדין עמו בזה האמנם הך דאמר ראובן והודו בה הדיינים דלא שייך טענת חזקה כשהבעלים משתמשים עמו בחצר. אם תלקח כללות מתייחס אל הנדון כמו שכ' ראובן המצא תמצא מבוארת הבטול דבסוף פרק ח"ה תנן היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכיריים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר לא הוי חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה י' טפחים הרי זה חזקה ובגמרא פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי ופי' רשב"ם מ"ש רישא ומ' סיפא הא וודאי מקפידין בני חצר על אחד המעמיד בהמתו כאן ומדלא מיחו וודאי הקנו לו מקום בחצר זה כה להעמיד בהמותיו ואמאי אין לו חזקה הכא בחצר השותפין עסקינן איש נכרי שבא להעמיד בהמה בחצר אחרים שאין לו בה שותפות ל"ש רישא ל"ש סיפא הוי חזקה שאין בני חצר מניחים לנכרי להשתמש תשמישים הללו בחצר שלהן אלא אם כן נטלו רשות מהן ואם לא מיחו שלש' שנים הוי חזקה והכא בחצר השותפין עסקינן כו' הרי מבואר לפנינו דהיכא שהבעלים משתמשים עם המחזיק [דהא משתמשים הם בחצר לכל הפחות בכניסה וביציאה וכדמשמע שם מפירוש רשב"ם ם ומבואר יותר בתוספת בד"ה בשותפין עסקינן] אי לא מיחו הבעלים עד ג' שנים הויא חזקה הג"ה וכן מוכח מתוך הסוגי' דאיש נכרי שבא להעמיד בהמתו בחצר אחרים הוי' חזקה ואפי' כשהבעלים משתמשים גם הם בחצר דאל"כ מאי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא והמתרץ גם הוא מאי דוחקא לאוקמ' בשותפין לוקמי באיש נכרי כדקס"ד דמקשה ומתני' איירי כשהבעלים משתמשים עמו בחצר ולהכי לא הוי חזקה. דלא חשו הבעלים למחות כפי מה שהבין ראובן מדברי הרשב"ם ואם כה יאמר דע"כ מתניתן מיירי דווקא כשאין הבעלים משתמשין דאי כשהבעלים משתמשין בו גם הם אפי' אם עשה מחיצה לא הוי חזקה א"כ מי לחצו להרשב"ם לדחוק ולפרש מ"ש רישא ומ"ש סיפא דה"ק מ"ש רישא מסיפא דלמא המקשה פריך ממ"נ אי איירי מתניתן כשאין הבעלים משתמשין בחצר. אמאי לא הוי חזקה ברישא הא וודאי מקפידים בני החצר וכו' ואי מיירי כשהבעלים משתמשים גם הם בחצר בסיפא אמאי הוי חזקה דהבעלים לא חשו למחות ויהי' פירוש מאי שנ' רישא ומ"ש סיפא כמשמעותי' בכל מקום מ"ש זו מזו אלא על כרחך צריך לומר דאף כשהבעלים משתמשים גם הם בחצר אי לא מיחו תוך ג' שנים הוי' חזקה ולהכי הוכרח הרשב"ם לפרש מאי שנא רישא ומ"ש סיפא מפני מה לא הוי חזקה מ"ש מסיפא דסיפא אתי שפיר עשרת הדברים אשר כתבתי בהג"ה זו הוספתי אחרי רואי את ידי לתוספת ברור והם לבדם יספיקו לעקור מן השורש הכלל שחשב ראובן להוציא מדברי הרשב"ם ההוא ראיות שאין הדבר כאשר חשב ובמקום שעמד לא ישב ע"כ הג"ה] ואין לדחוק ולהליץ בעד ראובן והדיינים שקבלו סברתו דדוקא כשהבעלי' משתמשים עם המחזיק באותו תשמיש להחזיק במקום ההוא כבנדון דידן בהא הוא דקאמרי דלא מהני חזקה אבל כל הני דמתניתן. נהי דהבעלים משתמשין גם הם בחצר באותו התשמיש אין משמשין בו ואפילו אי נימא דבחצר חבירו הוי חזקה אפילו כשהבעלים גם הם מעמידי' בהמתם או תנור או כיריים באותו החצר והוא אמת בלי ספק היינו דוקא כשאין הבעלים משתמשים בחצר באותו מקום עצמו שמשתמש בו המחזיק ולהכי הוי חזקה אבל הבעלים משתמשים בחצר באתו מקום. ובאותו תשמיש עצמו לא מהני בי' חזקה דמלבד שהסברא בעצמה הוא דחוקה ורעוע ואין הדעת סובלתו ע"כ ליכא למימר הכי דהא ממקום שבא ראובן להוציא הדרך המחזיק בבית החצון הוא תשמיש מיוחד שהוא דר בבית החיצון לבדו אלא שהפנימי עובר דרך עליו ואין לטעות בלישנא דהרשב"ם שכתב. ומשתמש עמך בבית החיצון דקרי משתמש למה שהוא טוען שהיה עובר דרך ביתו. וכן משמע מלשון הרא"ש ובנו בעל הטורים דמפרשי הסוגיא לרשב"ם כל א' פי' דאמר המערער רק דרתי בבית הפנימי ועברתי דרך עליך והוא מבואר יותר מלשון הרמב"ן שהשיג על פירושו בחידושיו וז"ל מה שפי' הרשב"ם לא נ"ל מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך ואף על פי כן כיון שזה כו' יעלה לו חזקה ע"כ שמעת מני' דלרשב"ם איירי דאין המערער משתמש בבית החיצון כלל ועיקר רק שעבר דרך ביתו: ואם באנו ללמוד למידים דכל שהבעלים משתמשים בבית או בחצר שהמחזיק משתמש בו אף על פי שהמחזיק משתמש בתשמיש מיוחד אליו מתחלה לתשמיש הבעלים כההוא עובדא שהיה דר בבית לבדו מכל מקום כיון שהמערער עובר דרך עליו לא הוי חזקה ואם כן כשנשתמש בחצר חבירו בא' מהתשמישים הנז'. במתניתן פשיטא דלא הוי חזקה כיון שהבעלים יש להם דרך בחצר ומשתמשים בו בכל מיני תשמישים ומכאן סתירה על הכלל הנ"ל שחשב ראובן להוציא סברא בהך סוגיא דח"ה

אבל מה שנ"ל ליישב דעת רשב"ם עד שלא תקשי לי' הך מתני' דסוף ח"ה הוא דבההו' עובד' המחזיק בא להחזיק בגוף החצר שדר בו ג' שנים בלא מחאה מהבעלים וטען המערער לפי פי' הרשב"ם עיקר דירתי היתה בחדרים הפנימים והייתי עובר דרך עליך ולהכי לא מחיתי כי אמרתי בלבי כל הרואים אותי משתמש עמך בהעברת דרך בית החיצון יכירו וידעו שאין הבית מכור, לך שאם היה שלך היית מעכב על ידי מלעבור דרך עליך דקפדי אינשי אדריסת הרגל מאיש נכרי בחצר או בית שלהם כדמוכח בתוס' בשינוייא דרבינא על מתנית' דהיה מעמיד בהמה בחצר וכו' עיין בדבריהם שם אבל בכל הני דמתניתן אין המחזיק בא להחזיק בגוף החצר מכח חזקת תשמישים אלו שיוכל בעל החצר לטעון דלא חש למחות כיון שנשתמש עמו בחצר או שהיה לו דרך בו וזה ממה שיורה שלא מסר לו החצר דהמחזיק מודה שהחצר הוא שלו אלא שהוא טוען אתה נתת לי לתשמיש זה בחצר שלך במתנה או מכרת לי . בכגון דא אם אין לו שותפות בחצר יש לו חזקה לתשמיש שלו כיון דלא מיחו הבעלים דהכא לא יכול לטעון דלא חש למחות כיון שנשתמש עמו בחצר או שהיה לו דרך בו כמו שטוען המערער בעובדא דלעיל שאין תשמישו בחצר ראיה שלא מכר או נתן לו המחזיק מקום בחצר לתשמישו: ועוד י"ל דבההוא עובדא דוקא הוא דקאמר רש"בם דכי טען עובר הייתי דרך עליך ולכך לא מחיתי דהוה טענה מעליותא דהתם מיירי דיש לפנימי דרך לצאת מצד אחר ואין אדם עשוי למכור בית החיצון